קחו כמשל את הסדר יום שלי:
מתעוררת בנץ, לעבודת הבורא, אומרת ״מודה אני״ ״ושעשני כרצונו״ מתפנה להכנת 50 סנדוויצ'ים לצאן קדושים (מהה)
מעירה את כל העדר לצליליו של ריצ׳ארד קליידרמן. ואז..
מפשיטה, מלבישה, מאכילה, משקה, מגהצת, מקפלת, ממרקת, חותכת, מרסקת, מורחת, מקנחת, קולעת, מפייסת, מפשרת, מדלגת, מהנדסת, מחממת, מקררת, כותבת, חותמת.
כאשר בעל הבית נמצא ברגעים אלו ממש עם קונו. שלשה פתחי מילוט לו לבעל החרדי: שחרית, מנחה וערבית. והמהדרים מאריכים בתפילתם עד סיום הכנת הסנדוויצ'ים בבית, או לחלופין במעריב, עד סיום טקס האמבטיות.
או אז מגיע בעל הבית, אני "מאירה את עיניו ומעמידה אותו על רגליו" בארוחה בריאה ודשנה.
משתדלת "להיות נחמדה", לשמור איתו על קשר עין רציף, ולחייך, תמיד מחייכת אליו ושולחת אותו לדרכו. "כי עם הבעל, זה תמיד רק במתיקות".
שמוטה ומרוטה לוגמת במהירות מכוסות השוקו שנותרו על השולחן, מלקטת את רבעי הפירות שנחתכו, את ה״קשה של הלחם״, את החביתה שנשרפה, ראשי מלפפון ואוסף העוגיות שנשכחו בילקוטים לכדי שקית. הישר לתוך שקית האוכל שלי.
ויוצאת לאוויר העולם, להיות לו עזר כנגדו.
השמש מחייכת אלי הבוקר ולרגל ״יום האישה״ אני מחליטה להוציא אותי לחופשי. מתקשרת למשרד, החנינה מאושרת.
יוצאת לעיר.
נזכרת, שהיום ה-20 לחודש והולכת לבנק לפדות את פרי עמלי. ילדים זה שמחה. (לא נשכח ולא נסלח לממשלת הזדון שהרסה לי את ה-20 לחודש). מחפשת בארנק עודף למדחן ולא מוצאת. מוותרת, מקללת את כל קבצני הכבישים שהקישו לי על חלון המכונית ונשבעת להיות קשוחה יותר עם הילדים ותמיד לבקש בחזרה את העודף מה-9.90, אני מפזרת את כספי לאורך כל רחוב יפו.
כל הקניות, מן המוצדקות שהיו.
(ותדע כל אם עבריה להסיר את ה"טיקטים" ולהשמיד דוחות חניה).
מציצה בשעון, לא ממהרת לחזור הביתה. הבנים, 9 במספרם מסיימים את לימודם, כדרכם מאוחר בערב. הרי אני היא אם הבנים שמחה, ואפילו שמחה מאד.
אז מה אם הם שרים ואני מדיחה את הכלים. הם שרים עלי! בשבילי!! הם אוהבים אותי מא׳ עד ת׳.
ואז מה אם לא אשב בקידמת האוטובוס, אלו הבנים שלי והחתנים (לעתיד בע"ה) שאולי יושבים שם ואז מה אם אני בפעם המיליון אופה מבשלת שוטפת?? זה לא כי אני פראיירית, כנועה או טיפשה. זה, כי אני עושה את זה הכי טוב!
נראה לי שאני הולכת לשלוח לי פרחים.
מגיע לי.
(אגב בעלי שואל אם יש "מבחן חוזר").
יום אם/אישה שמח לנו.
]]>
