"האם ראית אי פעם את צורת החיים
במדבר החם ועל ההרים את הבדואים?
ראית מה הם לובשים?
מה הם נועלים?
האם נועלים מנעליים?"
ענה לו פרופסור אשכנזי:
"כן, הם הולכים יחפים"
הוסיף הרבי ושאל:
ידוע לך כי הם חיים
לא בדרכים סלולות וכבישים?
כי אם בין אבנים קוצים ודרדרים.
הייתכן?
הם עולים על שברי זכוכיות,
אבנים קטנות,
קוצים, דרדרים ועוד,
ולרגע לא נשמעות צעקות או אנחות.
הדבר אמור להיות בלתי נסבל,
ואין הם נותנים לו חשיבות בכלל.
לעומת זאת הנשים האירופאיות
(כנראה זה מפני רק ששמע ולא ידע שגם בארץ זה ככה..)
מקפידות ללכת עם נעלים בעלי עקביים דקים,
בכל הזמנים,
וחלילה וחס אם משהיא מהן תצעד על האבן גם הקטנה ביותר,
ישר מרוב לחץ ועוצמת כאב תוכל היא למעוד ליפול..ולהישבר...
ואילו חלילה היא תלך יחפה,
ותפסע על חפץ חד כלשהו -ישר תפצע!
ואילו תפסע על זכוכית קטנה,
דם יצא מרגלה העדינה.
אמור נא לי מה ההבדל בין זו לזו?
חייך פרופ" אשכנזי ואמר:
זה ההסבר רבי יקר..
נו ..באמת מה הדמיון ?
אותם הבדואים בעודם קטנים ורכים,
נותנים להם להיפצע ולטפס על הרים,
לאחר שנפצעים ממתינים מספר ימים ,
נותנים לזה להגליד,
והדבר יותר עליהם לא מכביד.
העור נעשה עם הזמן כסוליה עבה,
וזה להם להגנה.
לאחר שנתיים שלוש לא יחושו כלום,
כך העור בכפות הרגלים יהיה עבה כסוליה ,
לא יפצעו מכזו הליכה.
אם כן מה הפלא כי בערבות הימים,
אינם צריכים לנעול מנעלים,
לעומת זאת האשה האירופאית,
אף בגיל מבוגר כשתפסע על אבן,
ולו אבן קטנה, תמעד ותיפול,
ויהיה צורך לחבוש את רגלה מהנגרם לה מזה המכשול,
לטפל בה במשחות המרפאות ומרככות...
עד שתחזיר את העור לקדמותו,
כך תגן היא על עורה הרך והצעיר
כמשחר ימים,
הביט פרופ" אשכנזי והבין את הנמשל..
המשיך הרבי: אני ואתה כמו הסוליה...
זו של הבדואי נמצאת אצלך,
ביום שהכשילו אותך...
במראות אסורות,
" בליברליות אדירה"...שמותר הכל לראות....
ללכת לכל חוף, מסיבה, טיולים,
נתת דרור למאור עיניים, אתה מבין?
אני בטוח כי בתחילת הדרך
עוד בצעירותך
אף נשמתך הזדעזעה ממראות אסורים,
סרטים למיניהם,
אין לי כל ספק שנשמתך העדינה עברה,
טלטלה לא קטנה,
אך אתה העדפת
בגלל שלא חונכת,
להמשיך להתעלם מעדינות הנפש הטבעית,
והזה "בסדר" למראית..
עם נפש עדינה נולד כל ילד טהור,
וזאת חשוב מאוד לזכור.
פצעת את נשמתך פעם אחר פעם,
ללא מתן אפשרות רפואית,
לרפא את נשמתך הכאובה,
עד שברבות הימים נעשה שכבת עור עבה ,
החוצצת בין ליבך ובין נשמתך הרכה.
הנשמה העדינה נדחקה באופן תמידי,
והיא כבר לא במצבה הטבעי.
נוצרה "סוליה" עבה,
בין הלב העדין של נשמתך.
אך הזמן עשה את שלו ונשמתך הכואבת.
לרכות ולעדינות היא שואפת.
הנמשל כאן בהחלט הובן,
ענה הפרופ":" מבין אני .
לכן המקום נהפך ל"איזור סטרילי"
כך ביצע בחדר הניתוחים הרבי ניתוח
לפרופסור הידוע,
ללא כל סכין,
וללא הרדמה,
הניתוח עבר..בהצלחה מרובה.
בפרשת השבוע: עקב
,יב" וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן, אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה, וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם, אֹתָם--וְשָׁמַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְךָ, אֶת-הַבְּרִית וְאֶת-הַחֶסֶד, אֲשֶׁר נִשְׁבַּע, לַאֲבֹתֶיךָ."
מסופר על מצוות שיש לעשות זה מכבר,
אך עלינו להקפיד בדברים "הקטנים"
כי הם בעצם המשמעותיים בחיים,
ואם נשתדל לעשות שינוי מחושב,
ולא בצעדי ענק עכשיו...
פשוט לצעוד בבטחה...
עקב לצד אגודל...
כך תתקדמי את מבינה?.
ואין לזלזל חס ושלום בעקב...
הרי עליה כל הגוף עומד...
כן ואם בדרך הראויה תלכי..
הבטחה יש לך כאן..."שומר אישי."..
"וְשָׁמַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְךָ"...
לפעמים אנו מרגישות עיכובים...
היות ולא מטפחים ...
את העקביים העדינים,
איננו יודעות שבכדי לפסוע בבטחה,
יש לצעוד "עקב בצד אגודל" בזהירות רבה,
"והיה עקב תשמעון " מה זה אומר?
לפי רש"י : דברים שאדם דש בעקביו
איננו שמים לב עכשיו..
פשוט דשים בעקביים...
ושוכחים עד כמה הדברים עדינים.
רק לאחר שתשמר על העקב
תזכי לצעוד ללא צער וכאב.
אנו מכונים "דור עיקבתא דמשיחא"
הדור האחרון עלינו עומד הכל...
מה את אומרת...
איזו חשיבות,
ניתנה לך יקרה,
ללא כל טעות, את מבינה?
ניסיונות רבים בחיים את עוברת,
אך זכרי בבקשה אינך נשברת,
עלייך בעצם יש אחריות רבה,
אז תרימי את עצמך, ללא חרטה.
אנו נמצאים בימי הקיץ כולם נופשים,
יוצאים לחופשה,
בתי מלון, בריכה,
אז מדוע לא פעם חוזרים ממורמרים,
החופשה הפכה ל"סיוט" כך מרגישים..
בזו החופשה הפעם תשני,
תוותרי הרבה,תתחשבי...
על מידת הענווה תעבדי...
נסי לוותר ,להשתפר,
לא לכעוס על הבעל /הילדים,
לא להילחץ מה אחרים אומרים,
להרפות לשחרר לעשות זאת כחוויה,
שתישאר כזיכרון טוב לשנה הבאה....
לכן בבקשה שמרי לא רק על העור של העקב..
אלא גם על העור/אור של הלב!
התפילה:
השם הטוב,
אלי, אלי..
תעזור נא לי..
הקיץ כאן...
החום גדול...
כולם נוסעים...
מטיילים כבחלום....
הכל נראה כה יפה מסביב...
אז תעשה שלי זה לא יכאיב...
שאדע בעצם...
גם כשאני מנסה,
שכל שינוי הוא תהליך,
ולהשתדל בקביעות אותי מצריך,
שאזכור ואדע שיש להתקדם
צעד אחר צעד...בעזרת השם...
שאזכה לעשות צעדים קטנים...
והם יהיו כל כך מדודים...
שאזכור לטפח את "העקביים"
הנשמה עדינה לא יכולה לשאת עוד כאבים.
קח ממני את מידת הגאווה....
מתחננת אני להיות ענווה.
שלא אכעס ולא אתעצבן...
שלא אתלונן...
שאהיה רגועה...
שאצליח לוותר...
שמ"היצר הרע" אשמר...
השם הטוב...
אבי שבמרומים...
מודה אני לך..
על כל הדברים...
בשמחה, גדולה,
שנעבור את "בין הזמנים"...
שיישארו לנו רק זיכרונות טובים...
מבתך האוהבת
שמאוד משתדלת...
*לרפואת חיים מרדכי בן נטע.
*להצלחת רז בן מאיה
*להצלחת הודיה בת נחמה
*להצלחת נוי בת מירב
הרבנית מאיה לב מחברת הספר "את נסיכה אמיתית" M.A. במנהל חינוכי ומגשרת בתחום המשפחה. מוסרת שיעורים ברחבי הארץ. לתגובות והזמנות ניתן לפנות coach.milev@walla.co.il
]]>
