הנערה שברחה פרק ח: האוכל שגרם לה להקיא...

תקציר הפרקים הקודמים:

טוני מגלה את העם היהודי, ובצעד אמיץ במיוחד בורחת מן המנזר השמור בו הייתה נזירה מצטיינת. בבריחתה היא מגיעה למשפחה יהודית בלונדון. איך תראה השבת הראשונה שלה?

"זה היה הנר. נר השבת שהדלקתי לראשונה בחיי בגיל 26 הבעיר אצלי את הניצוץ היהודי. בשבילי זו הייתה חווייה רוחנית מסוג אחר לגמרי מכל מה שהכרתי בכנסייה, להבדיל אלפי הבדלות. זו הייתה הרגשה עילאית, כמו חיבוק גדול וחם שלא רציתי שייגמר לעולם.

זהו, הפסקתי לרצות לחזור לכנסייה. החלטתי שאני חייבת להישאר כאן, בקרבת האלוקים שגיליתי אצל היהודים ולהבין למה הם זכו לכך.

"כך עברה לה השבת היהודית הראשונה בחיי".

חגי תשרי כל כך מוזרים...

ראש השנה של תשמ"ב הגיע. טוני הלכה עם כולם לבית הכנסת החב"די בלונדון, מנסה להתרגל למאכלים החדשים והמיוחדים שהגיעו לשולחן. בבית הכנסת נהנתה להסתכל על היהודים, לראות מה הם עושים ומתי וניסתה לתרגל קריאה בעברית, ממה שהספיקה ללמוד.

הרב וויינבאום לימד אותה אותיות עבריות בשיטת ה"קמץ א – אָ" כיוון שהרבי מליובאוויטש הדגיש ששיטת הלימוד הזו מביאה אמונה לנשמה.

"לקחו אותי ל'תשליך' וניסו להסביר לי מה פשר המנהג המוזר הזה. אותי זה שעשע מאוד. הולכים לנהר, מנערים את הכיסים ובכך מכפרים על כל העוונות. נשמע מוזר ביותר, לא?!

בזמן התפילות נהניתי מאוד מהניגונים. היה זה סגנון תפילה חדש ומרגש עבורי. בבית הכנסת שהכרתי בנוטינגהם לא ממש ייחסו חשיבות לתפילה. הנוכחים הגיעו כמו אל מפגש חברתי, והעובדה שמישהו עמד והתפלל ליד עמוד החזן, היה פרט שולי בעליל. לעומת זאת בלונדון התפללו ברגש, בשמחה ובכוונה ואני אהבתי את זה מאוד".

ואז הגיע יום כיפור...

"כן, כלומר עשרת ימי תשובה שבהם התחילו להתכונן ליום הקדוש. כפרות, למשל.

"הרב וויינבאום הביא כמה עשרות קרטונים מלאים בתרנגולים ותרנגולות לבנים, אדומי כרבולת ואיחסן אותם, עד לשימוש, בחניה (פרטית וסגורה, כמובן). לא פחות ולא יותר. את צריכה להבין שלראות תרנגולות ב'האמסטרד גארדן' זה מעורר תמיהה יותר מלראות, נניח, את נשיא ארה"ב יוצא מהבית הלבן יחף...

אני הייתי זאת שנתקלתי בהם הכי הרבה, היות והרבה דברים אחרים היו מאוחסנים גם הם באותה חנייה; עלי, כעוזרת, הוטל להביא אותם משם. נגעלתי מהתרנגולים, פחדתי מהם והייתי רצה סתומת נחיריים בחזרה הביתה.

"הילדים, לעומתי, היו מאושרים מחיות המחמד שהם קיבלו פתאום. הם הסבירו לי בהתלהבות שכעת מזומנת לידיהם מצווה שאין להם אפשרות לקיים בכל יום. התורה מצווה עלינו להאכיל את החיות לפני שאנו עצמינו אוכלים, והם היו רצים עם פיג'מות ישר מהמיטה להאכיל את היצורים המקרקרים האלה.

"עד לליל כפרות. באותו לילה, או יותר נכון – לפנות בוקר נהרו מאות אנשים לביתם של הוויינבאומים. נשים כבודות עם ילדיהן המטופחים וגברים חנוטים בחליפות יוקרה סיבבו תרנגולים מעל לראשם.

אני העדפתי להיות רחוקה מכל זה וצפיתי בנעשה מבעד לחלון. התרנגולות נעלמו למחרת, ואני לא שאלתי לאן ואיך, רק שמחתי שהם אינם.

נעלי בית בחג הכי קדוש

"בסעודה מפסקת אמרו לי לאכול הרבה כי זהו יום צום. 'ביג דיל' חשבתי לעצמי. מה הם עושים סיפור מצום של יום אחד? אני הייתי רגילה לצום יומיים, שלושה ויותר... מיד לאחר הסעודה ד"ר וויינבאום הנכבד יצא לברך את הילדים כשהוא לבוש בחלוק לילה לבן (קיטל...) ולרגליו נעלי בית.

הופתעתי מאוד והתאכזבתי. זהו היום הקדוש ביותר בשנה? כך מתלבשים לכבודו? לא הבנתי איך בן אדם מכובד כל כך לא מתבייש לצאת לרחוב בלבוש שאפילו בבית הוא לא מסתובב כך, ודווקא עכשיו...

"מגוחך עוד יותר היה המראה של אישתו, סנדי. מילא, ר' בונים שיצא גם בחלוק לילה לבן, נעלי הבד התאימו לפחות לתחפושת. אבל, היא והילדים היו לבושים בהדר כרגיל ולרגליהם נעלי בית. זה פשוט לא התאים!"

למה לא שאלת? למה לא ניסית להבין את הסיבה למעשיהם המשונים?

"אחרי כל כך הרבה שנים של חיים במנזר תחת משמעת קפדנית וציות ללא עוררין, עדיין לא למדתי שמותר לשאול ואפילו חייבים. עדיין לא התרגלתי לחשוב בכוחות עצמי ולא לקבל כמובן מאיליו כל מה שעושים.

"כאמור, את כל זה עדיין לא ידעתי והייתי ממושמעת בדיוק כמו שאימנו אותי במנזר. לא הפרתי את בקשתם שאלך לבית הכנסת בנעלי בית פשוטות, למרות שהדבר עלה לי כמעט בבריאות. בשבילי זו הייתה בושה אדירה להסתובב כך.

כל היום ביליתי בבית הכנסת, מאזינה לתפילות, לניגונים ומנסה לחפש את שמי, טובה, במחזור... כבר ידעתי לזהות את האותיות העבריות. לא הבנתי למה כל הזמן סנדי דואגת לשלומי ומבררת אם אני עדיין חשה בטוב. הרגשתי מצויין.

"הצום אך יצא וד"ר בונים רץ למצווה הבאה. היה מדהים לראות אותו כולו זורח ומאושר, סוחב קרשים, מזיע, דופק מסמרים ומפזם לעצמו שירי חג. חג סוכות.

שיכורים בבית הכנסת

"בליל התקדש החג ירד גשם. מה זה גשם? סופת גשמים! הם הסבירו לי שלא חייבים לשבת בסוכה כשיורד גשם ושאני יכולה, אם ארצה, לשבת לאכול בבית, אבל הם אוהבים לשבת בסוכה. כן, למרות הגשם. מוזרים. הכל היה לי מוזר, במיוחד שמחת תורה, חג שהפליא אותי מאוד.

בכת שלנו היה איסור חמור ביותר על שתיית אלכוהול ופתאום ראיתי המון שיכורים לשם מצווה... כך הם עובדים את האלוקים!

"בבית משפחת וויינבאום התקיימה מעין מסיבת חג לכל הקהילה ובשמחת תורה כולם היו שיכורים ושמחים. עמדתי על הרגליים כל היום, צופה, בוחנת, סקרנית. בשבילי זה היה מעניין מאוד, חדש, מרתק.

"אביה של סנדי וויינבאום, זיידע בן ציון ריידר, ראה אותי עומדת ומביטה בהם ללא הפסקה. הוא ניגש אלי בסוף החג ושאל איך היה? עניתי לו שבסדר ותודה. הוא אמר לי 'טובה, את ילדה עם מזל!' שוב עניתי לו ב'כן ותודה' נימוסי וקצר.

עד היום אני לא שוכחת את המשפט הזה ומודה לקב"ה. אכן הייתי ילדה עם מזל ומדי יום אני מגלה את זה מחדש ולא יודעת עד כמה...

"אני לא גומרת להודות להקב"ה שהוביל אותי ישירות לאמת בלי הרבה בלבולים בדרך. בקושי ידעתי שאני יהודיה, בקושי ידעתי מה זה יהדות ובעזרת ה' הגעתי מיד לחב"ד. טרם הספקתי להתוודע לכל הזרמים השונים ביהדות, להבדלים שבין החוגים והמחלוקות. הרבי דאג שאגיע מיד לחב"ד, שאגיע הביתה.

"למקרה שזיידע בן ציון קורא את הכתבה הזו, אני מוכרחה לספר לו שאני מעבירה את דבריו אלו לכל מי שרק מוכן לשמוע, וגם למי שלא, כמוני למשל...

"בכל הרצאה ובכל הזדמנות שיש לי לספר את קורות חיי וכל הגלגולים שעברתי עד לנקודה בה זכיתי להיקרא באופן רישמי ולהרגיש יהודייה כשרה, חשוב לי להדגיש את הגאווה שכל אחד מאיתנו צריך להרגיש רק מעצם העובדה שאנחנו יהודים, שאותנו בחר הקב"ה להיות בניו. אני מאמינה שרק בגלל המחשבה הזאת, באופן אוטומטי אנשים רוצים להיות טובים יותר ולקיים מצוות".

אחרי כל שפע הרוחניות שספגת לא התחלת לשמור מצוות בפועל?

"עדיין לא, אבל זה התחיל לחלחל בתוכי. סיפרתי לך שהייתי נוטלת ידיים מידי בוקר. בוקר אחד קמתי לצחצח שיניים ונזכרתי פתאום שעדיין לא נטלתי ידיים. '

מה בכך?' חשבתי לעצמי מול הראי 'אצחצח שיניים ואחרי כן אטול'. אבל לא הייתי מסוגלת פיזית. היד האוחזת במברשת נשארה תלויה באוויר. לא הצלחתי אפילו לקרב אותה לפה.

"הייתי המומה מכוחן של המצוות, כיצד הן משפיעות עלי מבלי שאשים לב" – מסכמת את אותה אפיזודה.

"זכור לי במיוחד ערב אחד, בו שמרתי על הילדים של משפחת וויינבאום והייתי לבד בבית. הילדים כבר הלכו לישון והייתי קצת רעבה. הספקתי ללמוד קצת על ההפרדה שנעשית בין בשר לחלב, והשתדלתי להקפיד על כך כדי שלא להטריף את המטבח של סנדי.

אכלתי נקניקיות ושתיתי קפה, כשכל אחד מהם מונח על מפה אחרת וביניהם מפרידה מחיצה שבניתי...

"באותו לילה הרגשתי ממש גרוע. הקאתי כל הלילה וכאב לי הראש. בבוקר המחרת סנדי שאלה אותי מה קרה; היא שמעה שעובר עלי משהו בלילה. הסמקתי כולי, אמרתי לה שכנראה אכלתי משהו לא טרי ובלבי הבנתי בדיוק מה קרה ולמה"...

החלטת שאת רוצה לחיות כיהודייה. איך ממשיכים? מה הצעד הבא?

"סנדי סיפרה לי על קולג' ללימודי יהדות במינסוטה בראשות הרב מאניס פרידמן והמליצה לי ללמוד שם. הבעתי את הסכמתי; לא חשבתי שהיא מתכוונת שאעשה זאת מיד.

לא היה לי כסף לטיסה, לא דרכון ולא כלום, אבל בסופו של דבר, בעזרת השם ושליחיו הטובים, עליתי על מטוס לצד אחד לכיוון ניו-יורק; שם, הוחלט, אכנס ל-‏770, מרכז חב"ד העולמי ומשם אפגוש מישהי שתסע איתי למינסוטה, ללימודים.

המשך יבוא...

]]>