תקציר הפרקים הקודמים:
טובה, אז טוני, סיפרה על ימי נעוריה במנזר, עובדת עבודות פרך כדי "לשבור" את הגוף ומאווייו ובכך לזכות, כביכול, ל"גן עדן". אולם הכול השתבש כשיום אחד נוצר קשר בינה לבין הרב שמואל ארקש, שליח הרבי מליובאוויטש בברמינגהם שבאנגליה, והוא זה שהפגיש אותה לראשונה באופן חזיתי עם האמת, עם היהדות. היא בורחת מהמנזר.
היא מגיעה לבית משפחה חרדית חב"דית בלונדון, ומתקשה מאוד לתקשר. והנה מגיע יום שישי, לפני שבת. טוני פוגשת בחיים חדשים לגמרי.
"את העוזרת שהייתה אמורה להגיע הם ביטלו ואני נשארתי בביתם על תקן עוזרת. לימים סיפרה לי סנדי שאם הייתה יודעת מראש במה כרוך האירוח שלי, לאו דווקא שהייתה מסכימה לקבל אותי.
זה גבל במסירות נפש כפשוטו, מכל הבחינות. כל היום היא הייתה עם הרב על קו הטלפון, שואלת, מבררת כל בעיה הלכתית שצצה. וכאלו צצו המון. אבל, ממני היא הסתירה הכל וקיבלה אותי באהבה גמורה. אני אסירת תודה לה על כך".
"השבת הראשונה שלי"
יום שישי בבוקר. היה זה יום שונה מעט בבית משפחת וויינבאום. העבודה הייתה רבה מתמיד ותחלופת הסירים על הכיריים הייתה מוגזמת ביחס לכמות הסועדים במשפחה לארוחה אחת. לדעתה של טוני, בכל אופן.
"היום יום שישי, ערב שבת", הסבירה לה סנדי. "זהו היום הקדוש שלנו, לכבודו אנו מדליקים נרות היום בערב ואוכלים ארוחה חגיגית. גם מחר בצהריים יש לנו ארוחה מיוחדת. אם תרצי, תוכלי גם את להדליק נר שבת".
"על פי פסק דין של הרב לא הורינו לה לעשות כלום", אומרת גב' וויינבאום, "נתנו לה אפשרות לעשות הכל אבל, בלי מחויבות ובלי לחץ. רצינו לראות כיצד שבת תשפיע עליה, על הנפש האלוקית שלה – אם יש לה כזו".
שבת הייתה מילה דווקא מוכרת לטוני. בעצם, כבר אפשר לקרוא לה בשמה האמיתי, היהודי: טובה.
היא עזרה לקלח את הילדים וסירבה בנימוס כל פעם שסנדי הציעה לה בעצמה להיכנס להתרחץ.
'למה לי להתרחץ עכשיו באמצע העבודה?' הרהרה לעצמה 'אחרי שנארגן את כל הבית ונדליק נרות אוכל להיכנס להתקלח'.
הטלפון צלצל, מיועד לטובה. ראביי ארקש על הקו, בפיו עדכונים: הכומר הראשי צלצל אליו. הוא יודע שהוא בקשר עם טוני שלו שברחה מהמנזר. הוא ביקש למסור לה שהם מתגעגעים ומחכים שהיא תחזור.
"תמסור לה שאם היא תחזור תוך שבועיים, מעמדה ישוב להיות כשהיה והכל יחזור להתנהל כאילו דבר לא קרה. אנחנו אוהבים אותה!" דיבר הכומר במתק לשון שלא היה קשה לחוש בו את השקר והזיוף.
"אמרתי לו שאת זקוקה ליותר משבועיים כדי להחליט לאן את שייכת", אמר ראביי שמואל "אמרתי נכון?"
"איט'ס פיין (זה בסדר)" אמרה קרירות וניתקה את הטלפון לאחר איחולי שבת שלום הדדיים.
"פתאום קלטתי מה עשיתי!" ממשיכה טובה להפליג בזיכרונותיה, "זו הפעם הראשונה בחיי שעשיתי דבר 'מופרע' שכזה. ברגע אחד זרקתי 26 שנים מחיי לפח. ככה, בלי כלום! החלטתי שמיד אחרי שבת אני עוזבת אותם, חוזרת לנצרות. העדפתי להיות מנקת רצפות כל חיי בכנסיות מאשר להישרף באש הגיהנום.
רק אחרי שעה הצלחתי להירגע. חשבתי לעצמי שאם אני כבר כאן, הרי זו הזדמנות בשבילי לבדוק את העניין מקרוב ולהוכיח לעצמי שזו אכן דת מתה, ריקנית מתוכן, אמונה תפלה של קבוצת תמהונים, מסורת מטופשת.
החלטתי שכדאי לי להישאר ולראות שהכומר צודק, כך אוכל לקעקע מתוכי לנצח את המחשבות שהציקו לי ואת משיכתי המוזרה ליהדות. הרגשתי טוב עם עצמי, עם הרעיון שלי וירדתי למטה.
"סנדי שוב הציעה לי להתקלח, בפעם השישית או יותר ואני שוב סירבתי. היו לי תוכניות משלי. היא ביקשה את סליחתי ונכנסה להתקלח. היא יצאה לבושה בהדר מה, מאופרת בחגיגיות והכריזה שהגיע הזמן להדליק נרות.
בבית נהייתה המולה פתאומית. כולם קוראים אחד לשני לכבות את האורות בחדרים, לכסות את כל ה'מוקצה', למהר כי שבת נכנסת והבנות רבות ביניהן מי תדליק איתי נר שבת.
מרגש, לא?
"האמת? באותו רגע פשוט לגלגתי עליהם. לא הבנתי מה קורה פה, מצד אחד סנדי מסבירה לי שזהו יום קדוש. אני הורגלתי לימים "קדושים" אחרים. ידעתי שביום קדוש צמים, לא מדברים אחד עם השני ופה בבית ההמולה לא פוסקת לרגע וכולם ניגשים להדליק נרות כמו היה זה פסטיבל אורות צבעוני ולא יום קדוש.
ההחלטה לעזוב התגבשה בלבי ותפסתי עמדה מאוד תצפיתית ועוינת".
הילדות הדליקו נרות בזו אחר זו כשאחת מהן תפסה את הזכות לעזור לטובה להדליק נר. היא הראתה לה כיצד לכסות את העיניים, אמרה איתה את הברכה מילה במילה ואיחלה לה "גוט שבת" לבבי כזה בצורה שרק ילדה מסוגלת לאחל.
"גוט שבת" ענתה לה טובה חזרה, מופתעת מהשלווה הפתאומית שירדה על הבית. מן תחושת רוגע מופלאה, כמו ציור נוף אומנותי, כמו מנגינה רוגעת במיוחד...
עכשיו אפשר להיכנס להתרחץ. אפשר? לא. ממש לא! למה לא, בעצם? "עכשיו שבת, טובה. אני מצטערת שלא הצלחת להבין אותי קודם. לכן כולנו התרחצנו מוקדם היום, לפני שבת. ניסיתי לבקש ממך כמה פעמים אבל, את כנראה לא הבנת. אני כל כך מצטערת על אי ההבנה!"
"כל כך כעסתי! לא הבנתי. מה זו אשמתי שלא התקלחתי קודם? היא הייתה צריכה להסביר לי באופן ברור יותר, באופן שאבין. הכעס פעפע בתוכי כמו גל אדיר ואיים להתפרץ החוצה.
הרגשתי כל כך מוזנחת עם הבגדים שתלו עלי כמו על קולב, השיער הארוך הפזור והמוזנח. החלטתי שאני מתקלחת בכל אופן. אני לא נשארת כך!
אש של קודש
"עליתי לחדר, פתחתי את הדלת וקפאתי על עמדי. לא הצלחתי להמשיך אפילו צעד אחד קדימה. אש, אש לוהטת הדפה אותי החוצה. אש של קודש, אש אלוקית מילאה את החדר שלי, ואת כל הבית.
הרגשתי שאלוקים נמצא כאן איתי, נמצא כאן בבית הזה של היהודים. לא הבנתי איך ייתכן שדווקא האנשים האלה שלא מסגפים את עצמם ולא עושים שום אקט רוחני יוצא דופן, איך דווקא הם אלה שגילו את האלוקים. למה דווקא הבית שלהם אפוף אלוקות?
"זה היה הנר. נר השבת שהדלקתי לראשונה בחיי בגיל 26 הבעיר אצלי את הניצוץ היהודי. בשבילי זו הייתה חווייה רוחנית מסוג אחר לגמרי מכל מה שהכרתי בכנסייה, להבדיל אלפי הבדלות. זו הייתה הרגשה עילאית, כמו חיבוק גדול וחם שלא רציתי שייגמר לעולם.
זהו, הפסקתי לרצות לחזור לכנסייה. החלטתי שאני חייבת להישאר כאן, בקרבת האלוקים שגיליתי אצל היהודים ולהבין למה הם זכו לכך.
"כך עברה לה השבת היהודית הראשונה בחיי".
המשך יבוא...
