תקציר הפרק הקודם:
בוקר יום שבת. המנזר שקט בשעה זו, זוהי שעת השקט היחידה שיש להן, לבנות. אחת יושבת בפינה מול חלון רחב ועושה מדיטציה, השניה מתפללת בדביקות תפילה אישית וחרישית וטוני מחליטה ללכת לבית הכנסת. רק לכמה דקות...
לאחר הליכה קצרה, הגיעה טוני לבניין בית הכנסת. פתחה את הדלת, נכנסה מעט פנימה והתיישבה בכיסא פנוי שהיה שם. עשרות הגברים שכן היו שם נעצו בה עיניים זועמות.
היא הסמיקה, נבוכה. רוצה לשאול אותם מדוע הם הפסיקו מתפילתם וכי למה הם מביטים כך ללא בושה אבל, לא הצליחה להוציא הגה.
"צאי מכאן" אמר לה לבסוף אחד מהם והיא קמה ויצאה בבושת פנים, נעצרת בחצר בית הכנסת מנסה להירגע.
נזירה בבית הכנסת
"הביני, עלמה", פנה אליה אחד המתפללים שיצא אחריה, "זה לא עניין אישי. כפי שראית, רק גברים נמצאים למטה. עזרת הנשים נמצאת למעלה".
היא הודתה לו על אדיבותו, אספה את שאריות כבודה הפצוע ועלתה לעזרת הנשים. נכנסת בצעד מהוסס, מביטה בקומץ הנשים שהיו שם. תוהה למה אחותה אמרה שהיו המוני אנשים ביום כיפור.
ניסתה לחייך, אף אחת לא השיבה לה חיוך. הן רק הביטו בגלימה השחורה הארוכה שלגופה ובכיסוי הראש שהעיד ללא מילים כי היא שייכת לכנסיה הפרוטסטנטית שמעבר לרחוב.
היא החליטה לחזור לכנסייה, מרגישה מאושרת שאימה עזבה את היהדות. אין היא רוצה להשתייך לעם כל כך לא סימפטי ולא חביב.
הכנה לביקור לא צפוי
"הסכיתי, ילדה" היה זה הכומר, שקרא לה למשרדו לשיחה אישית "דוד שלך, אח אימך מגיע לאנגליה ומבקש לפגוש אותך. הדוד, כידוע לך, חי בישראל וייתכן מאוד שהוא יציע לך ואף ינסה לפתות אותך לעלות איתו לארצו. והיה והוא מבקש ממך לבוא איתו, ואולי אף מבטיח לך חיים טובים וכדו' את מסרבת לכל הצעותיו בתוקף, ברור?!"
"ברור" ענתה טוני נרגשת מהבשורה. דוד חיים שמואל מישראל בא לבקר אותה!
הפגישה ביניהם הייתה נרגשת ביותר. הייתה זו הפעם הראשונה בה ראו אחד את השני. בעצם, הם אף פעם לא דיברו קודם.
דוד חיים שמואל סיפר לה על קריית שמונה בה הוא גר, על החוויה שבסכנה בעצם המגורים קרוב כל כך לגבול, על הקטיושות, חדירות הערבים והרציחות, על המלחמות בהן הוא השתתף כחייל קרבי, על הנצחונות העל טבעיים ועל שפע הניסים שהם זכו לראות בעיני בשר.
"טוני", הישיר אליה מבט בטרם קם לעזוב "בואי איתי לישראל. תעלי איתי לארץ, אני אדאג לכל מחסורך. אתן לך מגוון בגדים וכל מה שתרצי. למה לך להיתקע פה במנזר הזה? אילו מן חיים אלה?"
טוני שהייתה מוכנה להצעה הזו ענתה כמעט מכנית: "לא, אני לא יכולה לבוא איתך. פה זה המקום שלי!"
כל נסיונות השכנוע שלא לא הועילו. היא הייתה איתנה בדעתה. פה, במנזר היא נשארת.
"יש לי בת נשואה, נעמי קוראים לה" סיפר לה שלא ממן העניין "ובימים אלו היא עברה לדירה חדשה. את יודעת מה אני הולך לעשות בדרך משדה התעופה הבייתה כשאני חוזר מחר לישראל?" שאל וענה מיד "אני הולך לקבוע לה מזוזות בדירה!"
"מה זה?" מזוזה. מילה חדשה ומוזרה בשביל טוני.
חיים שמואל הסביר לה מה זו מזוזה, ממה היא עשוייה, איפה קובעים אותה ולשם מה אנו זקוקים לה.
"אני רוצה לפחות להביא לך מתנה, טוני" אמר משראה שאין דבר שיזיז אותה מדעתה, "אני רוצה שיהיה לך משהו משלך. שיהיה שייך רק לך ולא להנהלת הכנסייה".
קביעת מזוזה במנזר
טוני ביקשה מזוזה, היא רצתה שגם לה תהיה מזוזה. ודוד שמואל שלח לה, מיד עם הגיעו לארץ, מזוזה מהודרת בתוך בית מזוזה מעץ.
משום מה, הצנזורה האחראית לבדוק את תוכן המכתבים לא פתחה את אותו מכתב והיא קיבלה אותו סגור וחתום, עם מזוזה מהודרת וכשרה. דוד שמואל אף טרח להוסיף לה תרשים המורה כיצד קובעים מזוזה והיכן.
טוני אחזה במזוזה, לא מבינה מה מרגש כל כך בחתיכת העץ הזו. תוהה מדוע היא כה נלהבת ממגילת הקלף הקטנה שבתוכה. בלילה, היא ניגשה לאחד הכמרים הזקנים שגר בקומת המרתף, וביקשה ממנו שני מסמרים ופטיש.
קצרת נשימה מגודל המעמד ורועדת מהתרגשות קבעה טוני מזוזה מהודרת בפתח חדרה שבמנזר.
המשך יבוא...
]]>
