חיובית לקורונה.
אני כבר לא סמרטוט במיטה, אבל נלקחה ממני האהבה המרכזית שלי בחיים: אוכל.
אני לא מריחה ולא טועמת כלום, מחטאה אחרי עם אקונומיקה אבל לא מריחה כלום.
ביום שישי כמעט שרפתי את כל האוכל כי אני רגילה לבשל ולהריח את האוכל וההתניה הזו פשוט לא מתקיימת כשהאף מושבת.
האמת שהרופא אמר לי "זה רק צינון, תעזבי", אבל חזרתי הביתה מוטרדת ולא רגועה וקלטתי כמה אני חוששת להיבדק.
וזה מצחיק, כי הקורונה כבר חירבה לנו את החיים והשגרה ואנחנו רצים בין הכדורים של הבידוד, אז שבועיים במחלה זה מה שיגמור אותנו?
כשהבנתי את זה הזמנתי בדיקה ולמחרת הלכתי למתחם קורונה בבני ברק שמרוב עומס הרגיש קצת כמו מחסום חיזמה ופתאום (שוב) הרגשתי חלק מכתבה על "חולי הקורונה בבני ברק".
עומדים שם מחוץ לאוהל עם מסכות ושוטר שמנתב את התנועה ומבקש לשמור על מרחק. אמרתי לעצמי שגם אם אין לי קורונה, אז הרגע נדבקתי. שעה ומטוש במוח מאוחר יותר כבר הייתי בבית, מרפרשת את האפליקציה של מכבי למוות.
עברו עליי כמה ימים קשים. אם כל הקורונה הזו זה חוסר וודאות אחד גדול, אז תצמצמו את ההמתנה לתוצאות לכמה ימים וקיבלתם את תמצית הבלבול האנושי.
מצד אחד, כבר לא חלשה וגזורה, מצד שני אין טעם וריח. לא הצלחתי לעשות כלום בבית, השארתי את הילדים איתי עד שנקבל תשובות ופשוט איבדתי את זה.
ביום שישי עשיתי את החלות הכי טעימות אבר - כלומר המרקם שלהן היה נפלא וניחשתי שגם הטעם סבבה. הבנתי שיש אפשרות להימלט מדבר שמטריף אותך: מתעסקים בפרויקט אחר. בישלתי, אפיתי, ניקיתי, שטפתי ושחררתי את הסיפור עד כמה שיכולתי (כלומר, בדקתי את האפליקציה רק כל 20 דקות).
בשבת אחר הצהריים קראתי איזה ספר מוטיבציה נפלא שדיבר גם על ספורט וריצה כחלקים אינטגרליים מצמיחה אישית. הספר נתן לי כוח והשראה וכבר באמת האמנתי שהנה שבת תצא, אקבל תשובה שלילית, נחזור לחיינו השגרתיים ואני אוכל לרוץ כפיצוי על השבוע האחרון הקשה רגשית-פיזית שעבר עליי.
שבת יצאה ואני עדיין קוראת. לא רציתי להדליק את הטלפון, אבל יהושע הדליק ואמר לי "תגידי ברוך המבדיל בין קודש לחול". אמרתי והסתכלתי על מסך האייפון שלו.
חיובית. חיובית. חיובית.
שתקתי מההלם כמה דקות.
אחר כך בכיתי.
אחר כך צחקתי.
אחר כך העפתי את ספר המוטיבציה לכל הרוחות.
ואפילו שיכולתי לחשוב על יהושע מקלח את הילדים ומאכיל אותם, זה ממש מוזר. זה באמת מוזר.
הוא היה כל כך עייף שכשהביא לי צלחת עם פסטה ושניצל תירס, לא סיפרתי לו שהשניצל עדיין חצי קפוא. אמרתי לעצמי, דמיון מודרך בכל הכוח: זה גומיגם תירס.
לכל חברותיי שמקנאות בחוסר תיאבון, אני אסביר את הלוגיקה: יש תיאבון. המוח הוא סרט נע של מאכלים טעימים שהייתי שמחה לפרק כרגע (מנעד רחב בין צלעות טלה לנגיסוני מוצרלה), אבל הפה? הפה כזה אדיש. יש נפילה אדירה בין הרצון לביצוע. אני סובלת מרעב פאנטום.
בכל מקרה, למעוניינות אני משווקת את טיפות הרוק שלי תחת המיתוג: רזה במרחק יריקה.
לסיום, אספר שהבוקר, בשינה טרופה של חום והזיות, חלמתי שאני מפרה בידוד והולכת לבית קפה בלי לספר לאף אחד. והנה בחלומי מגיחה מהמדרגות אשה סופר-מגה דוסית עם פאת מטאטא והיא כבר נטלה ידיים לפוקצ'ה שלה ואופס, נגעתי לה ביד. מיד רצתי אחריה ואמרתי לה "היי, נגעתי בך, את צריכה ליטול שוב! אם אפשר עם חומצה וספטול וגז ראדון, שיהיה לחומרה". ובתוך ליבי אני צועקת, 'לא הניה, לא! את תכשיטנית של שרשראות הדבקה!!! היא חייבת טיהור!!!'.
וככה התעוררתי.
שמרו על עצמכם, זה לא כיף.
