שתיקות לבנות

קורה

בין האותיות של המעשים

אני קוראת לבן

בין הרעשים

אני אוספת שתיקות לבנות

עכשיו מול השמיים הלבנים

והפתיתים הקרים...

הלבן הזה, לראשונה בחיי,

קורה שוב.

סערות הן מסוג הדברים שמולידים סופה אבל מהר מאוד שוככות. היופי בסערה שהיא מוכיחה לנו שוב מי שולט על עולמנו ולמי הכח לעצור לפתע הכל ולהשבית אותנו חיים ומבוצרים בביתנו. שלג מבשר את הגלישה של החורף מזג האוויר יוצא מהתקן אבל יחד עם שריקות הרוח והמיית העצים ניתן בקלות גם להקדיש את הזמן שנותר פתאום נטול תכניות, לעבודת ה'.

אחד הדברים שאני אוהבת בחורף זה שאלוקים מזכיר לנו את הבריאה שלו. הוא מעביר אותנו חוויה ביולוגית דרך המוחשי העולם נחרב, מתאושש ופורח במחזוריות של שנה וזה מזכיר מאוד את עולמה של הנפש היוצרת מחריבה ובונה.

היוצר הוא גם סוג של בורא עולמות קטן ולכן תהליך היצירה בנוי ממזג הרוח הפנימי שלו וגם ההשראה תלויה בזה. בנפשו של היוצר יש סטיות תקן ושלגים. במהותו, היוצר מבקש לזעזע, לטלטל, לחדש. וככזה הוא חייב לחרוג ממש כמו הגלישה של החורף.

יש בזה משהו דומה לתהליכים הפנימיים והחיצוניים של האדם. הפנים משפיע על החוץ וכן להפך, הצורה על התוכן והתוכן על הצורה.

ההסתגרות שמגיעה בעקבות הסופה היא הסתגרות שמטרתה להלבין אותנו כשלג- וזהו גם ביטוי לתהליך טבעי ובלתי נמנע שלאחריו המתבונן ביצירה ירגיש העצמה-כי יצירה היא ביטוי לשבר פנימי וליכולת לזהות ולחדש- והחורף מסוגל לזה במציאות בדומה לסרט, הצגה או ספר.

אז כאן, בירושלים, מול לובן הדף ולובן השמיים אני מחכה לשלג. אומרים שהוא כבר התחיל אבל מחלון ביתי הוא טרם נראה. בינתיים אחשוב לעצמי עוד קצת שאם נשכיל לקחת מהשלג את החלק של עצירת השגרה וההתבוננות נזכה שימים אלו של עצירת השגרה יהפכו למהותיים ביצירת השגרה מחדש.