אבל תנועת היד החיננית והכמעט ראשונית של כל מאורסת הינה הפגנת הטבעת. אם תביטו בתמונות אירוסין, ללא ספק תראו זוג קצת נבוך, הרבה מחייך, והיד, היד מונפת במין תנועת ניצחון, עם הטבעת עליה .
מה יש בטבעת זו, דווקא טבעת האירוסין ולא החתונה, מה יש בה בתנועת היד הזו, ומה יש בנו אנו שבלי לשים לב, אנחנו ישר מחפשים את הטבעת? ברור ללא שמץ של ספק שאף כלה לא דורשת אחת כזו, אז מה אם כן גורם למרוץ אל הטבעת? לא חלילה מצד הכלה, אלא מצד הסובבים.
האם גודל היהולם וסיתותו מגדיר את שווי הבחורה? האם השיבוץ היקר מראה על איכות הבחורה או שמא להיפך על איכות הצד הנותן?
אין לי שמץ של ספק שרבים יתרעמו, ויתכחשו, ואף יגידו כי חס וחלילה, וכל אחד נותן ככל אשר חפץ ליבו, אך אני מפקפקת בכך. יש בטבעת זו, כל כך הרבה יותר מאשר סתם הענקת טבעת. לא ראיתי מעודי שמישהו ביקש יום אחרי החתונה לראות את טבעת הנישואין, למרות שמבחינת המהות, מהותה גדולה יותר וחשובה אף יותר. אלא שבטבעות הנישואין, עדיין נהוג הסטנדרט (אולי מהסיבה - שמזה משנה גם ככה כבר מתחתנים!?).
אז כן, טבעת אירוסין, היא לא רק טבעת, והיא לא רק אירוסין. וללא עוררין, כל אישה שמחה לקבל אותה, רובן אוהבות אותן גדולות, רובן אוהבות אותן נוצצות. אבל נסי להיזכר באותו הרגע, כאשר קיבלת את שלך, או ברגע העתידי כאשר תקבלי את שלך, באמת היתה משמעות לגודל צורה או אפילו צבע?
חד משמעית, לא.
אנו מעגל החברות, והמכרות יצרנו בלי לשים בכלל לב מדד כזה. מדד לא מדובר, איש לא יאמר זאת, איש לא יודה בכך. אך כולן אבל כולן, משוות. אז בפעם הבאה, כשמתארסת צעירה פוגשת אותך, נסי קודם להתענין בחתנה, במשפחתה החדשה. ורק בסוף, אם היא לא ממש הציעה לך באושר. רק אז בקשי ממנה להציג את ידה.
כי אחרי הכל הטבעת היא רק טבעת, את יודעת את זה היא יודעת את זה כולנו יודעות את זה. וכל שנותר הוא ליישם.
]]>
