לפני כשנה פגשתי יהודי יקר מאוד אשר כך סיפר לי: "אני נשוי כבר שלושים שנה, מגיל עשרים. בשנים הראשונות של הנישואין איכשהו הצלחנו לחיות יחד. אבל אחרי מספר שנים התחילו בינינו מריבות, כעסים, ופגיעות הדדיות, בקיצור - השלום והאהבה היו רחוקים מלשכון בינינו.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
לאחר שלושים שנה אני יכול להגיד לך שהאשם העיקרי בכך הייתי אני. אבל בל נקדים את המאוחר.
אני הגעתי מבית מאוד עדין, מסודר ונקי. הוריי היו מאוד מסודרים ונקיים ומדברים בניחותא. אין מושג של הרמת קול, הכול במתינות ובעדינות.
הם היו הורים מאוד טובים, אהבו אותי וכיבדו אותי, נתנו לי הכול. הם חינכו אותי להמון דברים טובים וקיבלתי מהם הרבה דברים טובים. הם גם חינכו אותי מאוד על הנראות החיצונית שהזכרתי - סדר וניקיון, ולדבר בנחת ובעדינות.
כל מי שראה אותי לאורך כל שנות נעוריי היה מחמיא להוריי: 'איזה ילד עדין יש לכם, מסודר, נעים הליכות'.
הכול היה יכול להמשיך להיות טוב ויפה עד שהתחתנתי עם אשתי. היא אישה טובה מאוד, בעלת מידות, ומעלות רבות אחרות, אבל הדברים שהוריי כה הקפידו עליהם וחינכו אותי לכך, סדר וניקיון ודיבור בנחת ובעדינות, היו אצל אשתי ההפך הגמור, במאה ושמונים מעלות.
לא רק שאשתי לא הייתה מסודרת אלא היא הייתה בלגניסטית! והאמת שבלגניסטית זו מילה טובה.
היא הייתה מפוזרת, לא מחזירה דברים למקום. הבגדים באמבטיה היו נשארים על הרצפה – ואלו הדוגמאות הקטנות.
ואף בדבר השני שכל כך למדתי מהוריי היא נהגה ההפך מכך, היא מדברת בקול ואפילו לעיתים מרימה את הקול.
אני התרגלתי שמדברים בשקט, בנחת, ברוגע. לא כך!
וזה היה משהו שלא הייתי מסוגל לעמוד בו. דבר ראשון שעשיתי, התחלתי להסביר לאשתי שזה לא נעים לי שהיא מדברת איתי בקול ברחוב ושהבית לא מסודר, אבל היה נראה שאני פשוט מדבר לקיר.
היא פשוט לא השתנתה אפילו בתזוזה אחת, זה כל כך הפריע לי ופוצץ אותי עד שהתחלתי להעביר עליה ביקורת שוב ושוב.
הייתי רואה דברים על הרצפה, נעליים בכניסה לבית, מעיל זרוק על הספה, התחלתי להגיד ובעצם להעיר לה על דברים שהפריעו לי.
הרגשתי שאני לא יכול לשתוק על זה, לא הבנתי איך אדם מתורבת מסוגל להתנהג כך. חשבתי לעצמי אשתי מתנהגת כמו חיה בג'ונגל - מבולגנת, לא מסודרת, מדברת בקול, צועקת.
ככל שחשבתי על זה יותר וככל שהמצב לא השתנה זה יותר ויותר הרגיז אותי וגם הביקורת שלי עלתה רמה.
הסברתי לאשתי שזה פשוט לא נורמלי לחיות כך. היא הייתה מנסה, חצי שבוע או שבוע במקרה הטוב, לרקוד לפי החליל שלי ואז שוב הכול היה חוזר לעצמו. הבית בלגן, והיא מדברת בקול.
היה זה חמש שנים אחרי החתונה, יום אחד ישבתי עם אשתי ואמרתי לה שאני לא יכול להמשיך לחיות ככה ואני רוצה ללכת לייעוץ זוגי.
היא בהתחלה נבהלה, 'על מה?' היא שאלה, אבל אני התעקשתי שנלך. הלכנו ליועץ מוכר והוא אמר לי שאני צריך להפסיק להגיד ביקורת כל הזמן על אשתי, ושאשתי תלך לטיפול פרטני אצל מטפלת לטפל בדברים שהפריעו לי.
ניסיתי גם את השיטה הזו וזה פשוט לא עזר. גם אחרי שחרקתי שיניים לא להגיד לאשתי מילה וגם לאחר טיפול ארוך שאשתי הלכה - שום דבר לא עזר.
השנים עברו וככל שהילדים גדלו נהיה יותר בלגן בבית וגם טון הדיבור של אשתי נעשה יותר ויותר גבוה.
וכך גם הביקורת שלי עלתה. לפעמים, הייתי מתייאש ומבין שאשתי לא תשתנה, שזה המצב, אבל החינוך החזק הזה של הוריי זרם בעורקיי. חינוך לסדר, חינוך להיות שקט ומנומס.
ניסיתי מטפלים, מטפלות, יועצים, יועצות, ושום דבר לא עזר. אשתי נשארה אותו הדבר.
בהתחלה אשתי לא הייתה עונה לי על הביקורת שלי, אבל כאשר השנים עברו אשתי הייתה מחזירה לי חזרה: 'ומה אתה? אתה מושלם? אני גם חיה עם דברים שאתה אחרת ממני!'
ואני הייתי מתרגז ואומר לה: אדרבה תגידי לי במה אני לא בסדר, אני מוכן לעשות שינוי בהכול, אבל את יכולה להבטיח לי שגם את תעשי שינוי?!'
היו אלו שנות סבל שלי ושל אשתי, לא התייאשתי מלשנות את אשתי. אבל היה משהו אחד ששכחתי ממנו ומעניין שאף אחד לא דיבר איתי על זה.
וזה המשפט הבא: 'לא שורפים את מה שיש בגלל מה שאין'. לא הבנתי ולא השלמתי שזו אשתי וכך היא תהיה והיא לא תשתנה. זהו, כך היא! ואני צריך ללמוד להשלים שלמרות שהדברים האלו חשובים לי מאוד הם לא ישתנו אצל אשתי, ובמקום להשלים עם המצב ולא לשרוף את כל הדברים הטובים והנהדרים שהיו באשתי בחרתי להתעקש ולהתמקד בשלילי שבה.
האמת, שהיו הרבה פעמים שכבר התייאשתי, זה המצב. תשלים איתו ותחיה כך. אבל הצלחתי להשלים רק לשבוע, שבועיים, אחרי שבועיים זה שוב הפריע לי.
ושוב הייתי מנסה לשנות אותה, מתרגז, אוכל את עצמי, את נפשי ורוחי, על שזה המצב.
אבל לאט לאט, לצערי זה קרה לי אחרי הרבה שנים של טיפולים וייעוץ, הבנתי לעומק שזה לא ישתנה. זו אשתך. אתה יכול להשלים עם זה ולקבל את אשתך ככה כמו שהיא וגם ליהנות מכל הדברים האחרים הטובים שלה. או שפשוט לסבול כל החיים שלך.
הבנתי לעומק שלא שורפים את מה שיש בגלל מה שאין, שרפתי עשרים שנה מחיי בגלל שלא הבנתי ולא הצלחתי להפנים שזה המצב.
חשוב לי להגיד, מרדכי, כשאני מוריד את שני הדברים האלו שמפריעים לי והיום גם הם קצת פחות מפריעים, הצלחתי לראות כמה אור ואהבה יש באשתי. כמה היא טובה וכמה היא מיוחדת, כמה היא דואגת לי וכמה היא חושבת עליי, אז הבנתי והשלמתי עם זה. הסלון, המטבח, חדר השינה אומנם לא ייראו כמו בבית הוריי, אבל ישנן מעלות רבות אחרות שמאפילות על כך.
ברגע שהשלמתי באמת שזו אשתי ואני לא אצליח לשנות אותה וככה היא תישאר עד המאה עשרים שלנו, אז הגיע השחרור האמיתי.
התחלתי להירגע ולהרפות וגם התחלתי ליהנות מהיופי והאור שיש באשתי".
אני מספר את הסיפור הזה כי אני רואה הרבה אנשים שסובלים כל כך הרבה שנים רק בגלל שהם מנסים שבן הזוג שלהם יהיה כמו שהם רוצים, והם פשוט לא מצליחים. כמה הם סובלים בגלל זה, הם מנסים מתרגזים כועסים, במקום פשוט להרפות ולשחרר. וגם אם זה משהו שמאוד חשוב לך רגשית, כאשר אתה מנסה בדרך רגילה מספר פעמים דרך דיבור דרך טיפול וזה לא עזר, אז פשוט תשלים תשחרר.
כל זמן שלא תשחרר אתה תסבול, בן הזוג שלך יסבול, וכולם מסביב יסבלו. קשה להשלים, אבל החכם עיניו בראשו במקום לסבול כל כך הרבה שנים פשוט להשלים ולשחרר ולזכור שלא שורפים את מה שיש בגלל מה שאין, כי לפעמים כל כך עסוקים במפריד ששוכחים את מה שמחבר. ולפעמים אם האדם מטפל בעצמו איך לשחרר ולהשלים זו התרופה הכי טובה. בסופו של דבר חלק מטיפול זה גם להכיר את המציאות ולהבין שזה בן הזוג שלי ויש חסרונות שכך יישארו ולא ישתנו. ומפה זה בחירה שלי האם להשלים עם המצב ולהסתכל על החיובי שישנו או לעשות ההפך...
יש אנשים שחושבים שאם הם יתגרשו אז הם יפתרו את הבעיה שלהם והם לא מבינים:
א. שמהשם יתברך אי אפשר לברוח.
אם השם נתן למישהו התמודדות אז הוא לא יברח ממנה ואם הוא יברח ממנה אז תגיע התמודדות אחרת.
ב. במקום לנסות לשנות מישהו אחר, תנסה דבר ראשון לעבוד על עצמך, מה אתה לא עושה בסדר.
חשוב לי רק להדגיש שחובה כמובן ללכת ולנסות לטפל, אבל כאשר אתה רואה שהדברים לא ישתנו וכל עוד שזה לא מקרי אלימות מילולית או פיזית, תנסה להשלים ולנסות להתחבר לטוב.
מאחל לכל עם ישראל שבת שלום ומבורכת. רק טוב תמיד, אהבה, אמונה ושמחה.
לתגובות: machon.rot@gmail.com
