לפני כשנה פגשתי יהודי יקר, וזהו סיפורו: "אני בן שלושים וחמש, נשוי, ואב מאושר לשלושה ילדים מתוקים.
>> למגזין המלא - כנסו
גדלתי כבן להורים טובים. הם היו טובים אליי, לאחיי, לאחיותיי, הם העניקו לנו את כל מה שהיינו צריכים להתפתחות הבריאה שלנו.
אבל - ביניהם הם לא היו הכי טובים... הם היו רבים כל הזמן, פוגעים אחד בשני, לא מכבדים. ייאמר לשבחם שהם השתדלו לא לריב לפנינו. אבל כמה אתה יכול להסתיר מהילדים?! הרי בסופו של דבר את הכול - שומעים, רואים ומרגישים הילדים!
אני אסכם את זה בקיצור: הוריי התנהגו לא כמו שבני זוג צריכים להתנהג האחד כלפי השני, ובפרט לא איך שהורים אמורים להתנהג לפני הילדים שלהם.
כך שדוגמה אישית לא הייתה לי איך בני זוג צריכים להתנהל ביניהם. וכמובן מה זה אהבה, כבוד, הערכה בין איש לאשתו.
ברור שאחרי כזה בית ספר 'טוב' שהיה לי מהוריי, בוודאי לא תתפלא לשמוע, שאת המסורת של הוריי המשכתי לצערי אצלי בבית עם אשתי.
הכול השתנה כאשר אימי קיבלה, השם ישמור, את המחלה האיומה. לפתע פתאום המריבות שתמיד היה לי זמן אליהן פחתו, הייתי צריך ללכת עם אימי היקרה לטיפולי הכימותרפיה הקשים שהיא עברה.
היינו עושים תורנות, אני ואחיי, ללכת לאמא, לעזור ולשמור.
היה זה לילה אחד בשעת ליל מאוחרת הייתי לבד עם אימי בבית החולים. היא הייתה חלשה מאוד, תמיד היא הייתה חזקה ועוצמתית אך היה נראה שלגוף שלה אין כבר כוח להילחם.
היא קראה לי שאני אשב לידה. היא דיברה בלחש:
'חשבתי לדבר איתך על זה כבר הרבה זמן עוד לפני שחליתי במחלה, אבל דחיתי זאת כל הזמן, כעת אני מפחדת שאולי לא אוכל כבר להגיד לך את מה שעל ליבי .
אף פעם לא דיברתי על זה, אבל אתה בוודאי ראית שאני ואבא במשך שנים רבנו, התווכחנו, לא כיבדנו האחד את השני.
אמא זו אמא, שמתי לב שגם אצלך בבית אתה לא כל כך 'מסתדר' בלשון המעטה, עם אשתך.
אני חושבת שאני חייבת להגיד לך משהו. אני כיום מבינה משהו שלא הבנתי במשך הרבה שנים, אני לא יודעת כמה שנים נשאר לי לחיות.
אני חושבת על כל השנים שלי עם אבא שרבנו בהם. אני חושבת עכשיו כאשר אני על ערש דווי האם הייתי מתנהגת אחרת בזוגיות שלי עם אבא? והתשובה היא ברורה מאוד: 'ברור שהייתי עושה אחרת, ברור שהייתי מתנהגת אחרת. ברור שלא הייתי פוגעת. ברור שהייתי מנסה יותר לסלוח'.
אני חושבת עכשיו איך הכול מתגמד כל המריבות של כל השנים האלו על שטויות על אגו, ממש על שטויות.
תקשיב לי בני יקירי, אם אתה לא רוצה להתחרט כמוני, תחשוב עכשיו האם כשתהיה מבוגר וזקן היית רוצה להמשיך ולהתנהג כך? או שמא היית מתנהג אחרת יותר מוותר, יותר סולח, יותר מוחל.
זה ייתן לך קצת הסתכלות אחרת על החיים.
תבטיח לי בני יקירי שתשתדל לפחות תחשוב על זה, ואתה בוודאי תראה עד כמה היית עושה אחרת. אני לא מבוגרת כ"כ אני עדיין צעירה יחסית, אבל אני מסתכלת עכשיו על החיים שלי לאחור כמה דברים הייתי עושה אחרת עם בעלי, אביך.
וחבל שאני לא אזכה לזה'.
אימי פרצה בבכי מר אחזה בידי ובכתה יחד איתי במשך זמן ארוך עד שהיא נרדמה.
לצערי, אימי לאחר כחודש ולאחר מאבק ארוך, נפטרה והלכה לה לבית עולמה, לעולם שכולו טוב.
אני יכול להגיד לך מרדכי שכל החיים שלי השתנו, ובפרט החיים שלי עם אשתי.
העצה של אימי הצילה לי את החיים. הבנתי עד כמה כל המריבות הן על כלום. בעיקר הייתי מתנהג אחרת כאשר חשבתי על עצמי כמבוגר וזקן, האם אלו החיים שהייתי רוצה לעצמי? האם כך הייתי מתנהג? האם הייתי יכול להתנהג אחרת?
זו טכניקה קצת עצובה, אבל זו אמת כואבת! כאשר אדם מתבגר הוא בטוח שהרבה דברים בחיים הוא היה מתנהל בהם אחרת וחי אחרת.
אני שומע לפעמים מאנשים מבוגרים בגילאי שישים שבעים ואפילו חמישים: "אם הייתי יכול הייתי מחזיר את הגלגל אחורה, הייתי מתנהג אחרת, הייתי עושה דברים אחרת".
כי כאשר אתה מסתכל על דברים כשאתה מבוגר ואתה יודע שהכול בסוף עוד מעט הולך להיעלם, אז החשיבה שלך וההסתכלות שלך היא אחרת. הכול יותר בפרופורציות, הכול יותר ברוגע, הכול יותר בזרימה, הכול נראה אחרת.
הבעיה היא שלפעמים כשתופסים את המצב אז זה קצת מאוחר. אבל אנחנו יהודים מאמינים יודעים שאף פעם לא מאוחר. תמיד אפשר עוד לתקן. אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים.
אז קחו לכם פעם בחודש או חודשיים ותדמיינו את עצמכם כאנשים מבוגרים, אנשים בגילאי שמונים תשעים, האם הייתם רוצים שכך ייראו חייכם, כמו עכשיו? האם הייתם מתנהגים אחרת? האם הייתם פועלים אחרת? בדרך כלל אנשים שחושבים רואים שהרבה דברים בחייהם הם היו עושים אחרת.
במקום לכעוס חיים שלמים, אפשר לוותר, למחול ולסלוח. במקום להיות עצובים, להיות שמחים. במקום להלקות את עצמך, לאהוב את עצמך. במקום להתעסק רק בגשמיות, להתעסק יותר ברוחניות. ובמקום לריב, לחיות בשלום ואהבה.
זה עובד! תאמינו לי!
שבת שלום לכל עם ישראל הצדיקים, רק באהבה תמיד.
לתגובות: machon.rot@gmail.com
