http://mame.kikar.co.il/101847.html
אני לא מדברת כרגע על הלחץ לזרז את תהליך החתונה. לחץ זה הוא בריא וראוי – לא צריך להתמהמה כדי להקים בית נאמן בישראל. לך אף אחד לא יחכה, ואם היינו תלויים במחשבות הנעורים, לא היינו מתקדמות לשום מקום. כאמא ל-6 ילדים מופלאים, וברוך השם נכדים ונכדות, אני יודעת ומכירה את הרצון לחכות ולהמתין, אבל תמיד צריך שההורים ידעו לשים את הגבול עבור הבת.
הלחץ הגדול מכולם הוא כאשר נוצר קונפליקט. אם קשר הזוגיות מבשיל, ובתנו הקטנה חושבת שמצאה את בחיר ליבה, אבל אנחנו מתנגדים. וכן להיפך: אנחנו רואים שהבחור רב מעלות והוא כל כך מתאים לה! אבל, למרבה הצער, הבחורה אינה רוצה. האם לחץ עליה הוא מועיל או מזיק? האם כאמא אני מסוגלת באמת לשבור את ליבה של בתי הקטנה? לראות אותה בוכה?
כמו בכל קונפליקט, התשובות נעות לכאן ולכאן. וכאן אני אחשוף סיפור אישי (בהסכמתה של בתי ציפי). כמה נרגשנו היינו, בעלי ואני, לקראת השידוך לבתנו הבכורה, והתחלנו לדמיין את העמידה מלאת סערת החושים ליד בתנו בחופה. אבל היו כמה הצעות וכמה נפלו, לפעמים היא לא רצתה ולפעמים הבחור לא רצה. אולם ההצעה האחרונה הייתה מעבר לכל מה שציפינו. עלם חמודות ממש, ירא שמיים באמת, ולאחר כמה פגישות היה אף נראה שנרקם ביניהם הקשר הנכון, אותו קשר שמייחד את העם היהודי לאורך כל ההיסטוריה.
אבל מה? ציפי התחרטה. על ולמה? מי יודע לפעמים שיגעונות של בחורה צעירה. "והרי כל כך הרגשתם חיבור לשם שמיים" אמרתי לה, "מה קרה?" אבל לשווא. שרק התקרבתי לנסות ולברר ובעיקר כדי ללחוץ לחזור בה, היא נשברה מולי והחלה לבכות. ראיתי צערה שהיא אינה רוצה ופוחדת ואף אני התלבטתי מה לעשות.
לפעמים הלב משפיע עלינו, ולפעמים המוח משפיע, אבל כאשר אנחנו יודעים ומכירים מה טוב לבתנו – הרי גידלנו אותה מראשיתה, ועברנו איתה את כל החוויות והמשברים – יש לדעת לעמוד על המשמר בקור רוח. הרי זכרתי את כל תחינותיה לבורא עולם, כל התפילות והבכי שהשקיעה כדי למצוא בחור טוב, חכם וירא, ודווקא עכשיו היא מתחרטת?
יש שני סוגי בכי. ציפי'לה בכתה בעבר על מציאת בן זוג שיתאים לה, ובכתה לאחר מכן על שהיא אינה רוצה ושיעזבו אותה בשקט ובלי לחץ. כמובן שהכול היה בכיבוד הורים מושלם, אבל עדיין משהו צבט אצלי. העדפתי את הבכי הנוכחי שלה על פני אלף ואחת בכיות על מציאת בן זוג. כמה צער ההורים בימינו יודעים בניסיוננו לחתן את הקטנים שלנו. וכמה קשה זיווג? ממש כקריעת ים סוף. ומשהגיע אותם בחור שבוודאי ידעתי שיתאים לה לחיים מאושרים ומלאי תורה וחסד, דווקא עכשיו לא אלחץ?
לחץ מההורים הוא לא דבר שגוי כאשר הוא נובע מהטובה שאנחנו רוצים להרעיף על ילדינו. לחץ מההורים הוא לא דבר שגוי כאשר אנו מכירים את הילדה, יודעים מה היא מרגישה ומה היא חושבת, ומנסים ליישר את דרכה. הצעירים של היום, כל כך הרבה מרדנות ומודרנה. אבל יש משהו אחד שלא פסק מאז ראשית הזמנים: אמא יודעת ומרגישה את הבת שלה, ואל אמא חוזרים לכל התייעצות וכתף לכל משבר. אני אהיה שם בשבילה כול עוד רוחי בי. וגם באותו מקרה הייתי שם בשבילה.
והנה, ציפיל'ה נשואה באושר והעניקה למשפחתנו 4 נכדים יקרים מפז. לפעמים אני מבינה שלחץ מההורים נתפס כחדירה לפרטיות וכהתערבות לא רצונית. אבל אמרו לי אתן, אם לא אמא, מי עוד יכולה להתערב? אם אני רואה שבתי עושה טעות איומה, האם לא אהיה שם כדי לעזור לה רק כי היא מבקשת רגע של שקט? כאימהות אנחנו יודעות שמרגע שאנו מתחתנות ומקימות בית בישראל – אין לנו אף פעם שקט. אבל אותו רעש שממלא את חיינו, מתחלף בצחוקם של נכדים קטנים שמסתובבים בבית, ואוי כמה נחת!
הכותבת: שיפי הוכפלד, שדכנית חובבנית ורוצה לראות את כולן כבר נשואות
]]>
