״שתזכו להקים בית נאמן בישראל המושתת על אדני התורה והטהרה לעדי עד״. בעבר, המילה גרושין היתה חרפה ומביכה ואולי טוב שכך כיון שתופעת הגרושין היתה נמוכה, וזוגות שמרו על מבצרם בשיניים חשוקות ובגבורה למען אחדות וקדושת הבית.
לצערינו ,כיום אנו עדים חדשות לבקרים על פירוק בתים כשאך נבנו כאשר האצבע קלה על ההדק. זוגות צעירים שהפרידו מיד את החבילה, כי הנסיך על הסוס הלבן לא משו ומסתבר שהנסיכה על העדשה היא רק באגדות. וזו אמתכם לא באה להטיף, לצערי, לא זכיתי לזיווג ראשון ומזבח ושבעה רקיעי תבל בכו יחד איתי. ב״ה זכיתי לכונן את ביתי מחדש.
אך דווקא מתוך הכאב והצער, מתוך האפילה של אז ומדם ליבי נכתבות אלו המילים: שימרו על ביתכם מכל משמר! הדמעות והצלקת שלעולם לא תגליד, הקידוש המיותם, מסיבת הסידור והחומש בחיידר, והעיניים העצובות שלו המדלגות על עזרת הגברים ולוכדות את מבטי ביציע הנשים.
״ואיפה נהייה השבת בבית או אצל סבתא וסבא״? והמזודה שנדדה איתנו בשמש היוקדת ובחורף הקר, ושמונת ימי החנוכה הארוכים והמכאיבים עד אין קץ ואלו שריחמו ואלו שלגלגו ,ועלבונה של ילדתי שנצרב על לוח הכיתה ועל ליבה הקט באותיות של קידוש לבנה: "קולם לדעת שאבה ואמא של .....איתגרשו״
ובניי הרכים שהתבגרו טרם עת, והימי הולדת המוגזמים, המפצים, המסתירים.. והמצפון, הוי המצפון, שישן וקם איתי והולך איתי לכל מקום. אם זה היה נכון ואולי, ואם..ואז..ולמה..
למה?
אחיותיי היקרות ואחיי, נלחמים על הבית!
]]>
