אשת החלון הייתה רפויה. נרפית ומרפה. היא ישבה על הספסל בחזית המלון, לידה ישבה חברתה או אחותה, ודברה במרץ בטלפון. מתעלמת ממנה לחלוטין. האישה דרשה התעלמות. ראו עליה שהיא רוצה להיעלם. יעל תהתה מהו הצער העמוק שגרם לה להיראות ולהתנהג ככה.
היא עצמה ישבה בספסל, והביטה נכחה חלולות. מה היא עושה פה? בקייטנת נשים קיצית בת שלשה ימים שמעולם לא הייתה מגיעה אליה ושכמותה?
הלוח הדיגיטאלי בלובי הכריז כי הערב יש מופע מיוחד במינו של זמרת שהגיעה במיוחד מארצות הברית לשמח אותן במחרוזות שירים חסידיות. כמה נפלא חשבה יעל לעצמה. הן תהיינה למטה, באולם הכנסים, ולא תסתובבנה לה מול העיניים במלון כנערות סמינר פותות, מצווחות ומצחקקות. האישה בלובי הציעה מטפחות למכירה. כל מיני קשירות. כל מיני אריגם. כל מיני קישוטים. היא נופפה לעבר קליינטית מזדמנת בטורבן ירוק זית מעוטר בפרח שחור. יעל חשה איך סלידה עמוקה מחלחלת באיטיות מקדקדה עד נעליה. עוצרת בגרון. מסתובבת שם במעגלים, וממשיכה הלאה.
למה הסכימה לו??
חוץ מלבעוט אותה החוצה עם המזוודה, עשה הכול. לראשונה בחייהם המשותפים, הוא פשוט התעקש שתצא לנופש הנשים הזה. "שמעתי שיעלות מארגנים חופשות מדהימות", אמר לה.
הרים טלפון בעצמו, סידר את התשלום, ארגן בייביסיטר לקטנים בשעות שלא היו גדולים לשמור עליהם. הבטיח לה שידאג לארוחות מזינות בצהריים, וארוחות מקובלות בערב. כמו כן, שינן את תכניות מכונת הכביסה בשעה שהיא ארזה לשלשה ימים במזוודה האפורה.
מחאותיה לא הועילו.
מעולם לא נסעה לבדה. בלי אחות או חברה, או הוא. מעולם לא משכו אותה קייטנות נשים המוניות, חלוקים שחורים, זמרות חסידיות וטורבנים משום סוג. אבל הוא היה נחוש, וכבר לא הייתה לה עבודה להתגדר בה. וככה, מצאה עצמה, עומדת באדישות בתור להסעה עם עוד ארבעים נשים מפטפטות, מחייכות, ומצחקקות בעליזות מטופשת מאין כמותה. אחר כך בוהה בחוסר עניין בנוף הבקעה, שהזדהב, מסנוור ומעולף, מנוקד במאהלים נטושים, ואחר כך פשוט נרדמה עד שהגיעו, ונאלצה לצאת עם כולן יחד, למשוך את מזוודתה, ולגלות ששיבצו אותה בחדר עם אישה מאד רזה ומאד משוגעת, שלחשה בטלפון געגועים לילדיה, ובכתה לסירוגין. כאילו הפרידו אותם ממנה לנצח.
"הכול בסדר?" שאלה, פחות מתוך התעניינות, יותר מרצון להשתיק אל היבבות, ולו לרגע.
האישה הנהנה בתוך הטישו. היא דיברה, בכלל, באידיש. שפה שמשום מה, יעל לא ידעה. יעל אהבה מילים. קלטה אותן במהירות ומצאה שהיא נהנית לדבר בכל השפות. היא הייתה טובה מאד באנגלית, וצרפתית ידעה על בוריה רק מסבתה זכרונה לברכה. אבל אידיש לא ידעה, וגם לא גרמנית, כשהאישה דיברה, מצאה לפתע את הדמיון הרב בין השפות. אלוקים שבשמיים. מה זה צוונציק???
אשר על כן, נמלטה מהחדר והחלה להסתובב במלון. מחפשת את האחראית. היא תבקש ממנה לעבור חדר בדחיפות.
אבל האחראית הייתה ספונה באיזה שהוא חדרון גומחתי ונסתר, יעל הצליחה לאתר אותה אחרי מעקב בלשי רב תחכום ואסטרטגיה מוחית מאומצת- והיא נחבאת, קטנה ועכברית וזולגת זעה מחשש פן יבליעוה טענות, מענות ואישה שמנה אחת שעמדה על יד הקבלה וצעקה. "איפה היא? היא הבטיחה לי נוף לים, ובמקום זה אני רואה מקק מתחת לשידה!" משהו בנבכי האסוציאציה העלה אצלה במוח את המילים נלאיתי נשוא. היא החליטה לסגת.
עכשיו ישבה על הספסל בגינת המלון, ובהתה בנשים האחרות שהילכו או ישבו ועשו הכול בחבורות. ביחד. בצוותא.
פעם גם היא הייתה תמיד ביחד. למעשה, מעולם לא היה ניתן לתפוס אותה לבד. אבל מאז ה... ה.. אפילו במחשבה, לא יכלה לכנות את נקודת המפנה הרעה נוראה מצורעה ההיא, בשמה העברי. מאז הדבר ההוא, חייה הפכו שונים לחלוטין. היא הפכה שונה לחלוטין. מסרבת ליצור ולהמשיך קשרים שהיו עבורה לחם ומים. מסרבת להיפגש ולשוחח עם מי שלא חייב. מבטי רחמים? לא בשבילה.
וחוץ מזה.היא בסדר !! בסדר גמור, אפילו. חודש חודשיים, והיא מתאפסת על עצמה. והכאב, ידעה בסתר ליבה, הכאב הגדול, ידידה משכבר הימים, אינו קשור לפיטוריה- הנה היא אמרה את זה. אלא לחיה הפנימית שגרה בתוכה מאז ומתמיד ושבסתר ליבה כינתה אותה, הדרקון.
הדרקון שכן בליבה של יעל, והיה סודי בהחלט. רוב הזמן הוא היה מנומנם. רוב הזמן היה רעב. בדרך כלל הייתה מצליחה להרדים אותו אבל מפעם לפעם, היה מתעורר, ומבקש אוכל. לא מקבל, ומתחיל להשתולל.
הבעיה הייתה, שיעל לא ידעה מה הוא אוהב לאכול. בדיוק כמו הזיקית של נוח. היו פעמים חשבה שמצאה את סוג האוכל המסוים, היצור טעם את האוכל, לעס אותו, בודק ומהרהר, ולכמה שעות טובות היה ליעל שקט מהיצור.
אבל תמיד. כמעט תמיד, אחר כך, הקיא היצור את האוכל בקשת והעווה את פניו בתיעוב מוחלט. הוא נדנד את השלשלאות הגדולות אליהם כבלה אותו יעל וצרח: "לא זה!!!!!!!לא זה! אני לא רוצה את האכל המגעיל הזה יותר. לעולם! ובכלל, תפסיקי לרמות אותי ולתת לי אוכל נורא כזה"!
והכאיב ליעל, כנקמה. וטלטל אותה, וקרע לה את עצמות השכמה עד שחשה כאילו עול כבד, עולו של כל העולם, מונח על כתפיה, הלא עבות במיוחד.
יעלי ניסתה לעשות כל מיני דברים כדי לשכוח מקיומו החובט. עבדה קשה ובפרך, יצאה עם חברות לקניות. הכינה עוגות מיוחדות, ניקתה את הבית וצחצחה אותו עד שהרצפות בהקו והחלונות נצצו ובמסילות של החלונות לא טיילה אפילו נמלה אחת בחיפוש אחר פירור קט.
ובכל זאת הוא היה שם. תמיד. עצבני ונוהם. רוצה אוכל. מאיים כל הזמן, אם לא תיתן לו אוכל, הוא יאכל אותה בעצמה.
במשך השנים, יעל ניסתה להתרגל לקיומו של הדרקון בתוכה. אבל אחרי כל התרגלות, באה מכה חזקה יותר. הדרקון היה חכם. הוא ידע לנגוע בעצבים הרגישים ביותר. עמוק וכואב.
יום אחד, שמעה הרצאה. המרצה אמר: "בתוך הלב שלנו, מתגוררים לפעמים יצורים רבי זרועות. אכזריים"...
יעל הזדקפה בכיסאה.
"אנחנו נוטים למגר אותם, או לנסות להתעלם מהם.. לפעמים אנחנו מצליחים... אבל בנות יקרות... דענה לכם", היא הגבירה את קולה, "שהיצורים הללו הם בעצם החברים הכי טובים שלנו! הם השומרים שלנו. כי הם מרחיקים אותנו מפני שלווה. מפני ההרגל. כמו חום, הם מכאיבים לנו כדי להצביע על בעיה. מורסה. זיהום. אתה חולה! טפל בעצמך"!..
בתחילה חשבה שהיא מדמיינת. כאילו מה, יש עוד אנשים כמותה, בני השבט המוזר שלה!? קשה להאמין.
לאט לאט הבינה שהיא לא, והתחילה להקשיב כטובעת הנאחזת ברפסודה שצצה משום מקום.
זו הייתה חווית האזנה משיבת נפש יוצאת דופן.
"פעם שאלו את חתנו של הסבא מקלם", המשיך הרב , "מהי מעלתו של חמיך הגדול?
וענה: "הוא דומה לאדם המאלף חיות טרף.. יושב עימן בחדר אחד ואינו מסיח דעתו מהן אף לא לרגע.. כי אם יסיח את דעתו, אף לא לרגע.. כי אם יסיח דעת- חייו בסכנה. החיות יכולות לקרעו לגזרים".
בתחילה חשה יעל סחרחורת, ואחר כך, שמחה גדולה. מציפה.
אז היא נורמלית. בכל זאת! לא איזו מוטציה סכיזופרנית. יש לה חיה יהודיה לגמרי. בתוכה. חיה רעבה לאמת. לעבודת מידות. לקרבה אל ה'.
הדרקון פתח עין עצלה אחת, נאנח, וחזר לנמנם.
היא לא ידעה איך מטפלים בו וכמובן שלא הייתה הסבא מקלם, ואפילו לא גבר, שתורתו שעשועיו ותורתו התשובה לכל דבר, אבל ידעה שהוא שם.
וכך, התנהלה מיום ליום. לעיתים היה טוב יותר, לעיתים פחות. השתדלה להיות טובה בעבודתה, אם מסורה לבני ביתה, ואישה טובה לבעלה. בשלב מסוים פוטרה מהעבודה בעקבות קיצוצים. היא בכתה. וכעסה, וניתקה קשרים. הייתה בדיכאון חרגוני, והדאיגה את בעלה. אבל בעצם תמיד ידעה, שהפיטורין אינם הסיבה האמיתית. מכיוון שעבודה, באופן כללי, איננה לוזה ושדרתה. לכל אחד, ידעה, יש לוז ושידרה שונים. נושא אחד שהוא מרכז עולמו ותשתית הוויתו. אצל האחד זה המשפחה, השני העבודה והשלישי בן הזוג.
היא עדיין לא הגיעה למסקנה סופית וברורה לגביה היא, אבל היה ברור לה שעבודה וכסף- אינם מצויים בשום אופן בראשה של הרשימה. דברים אחרים מניעים אותה ותופסים את מרכז עולמה הרגשי. כסף היה אמצעי בלבד, לרכוש בו בגדים כשרע, שטויות נטולות תכלת כשכואב. לשעה קלה, לחוש טוב יותר. אבל לא הרבה מעבר לכך.
הסלולארי צלצל. היא הציצה וענתה מייד. הילדים!
"אמא מה נשמע?!" בכורתה איילה, בת השש עשרה. סוג של מאיפה- הגיעה –אלי- ילדה- מדהימה כזו, התעניינה מכל הלב. "איך בחופש נשים? את נהנית??מי איתך בחדר? מה התכניות"?
היא ענתה באופן כוללני מאד, ואז ביקשה וקיבלה תמונת מצב מהמתרחש בבית: יונתן בן השלוש ובת השבע אכולים ורחוצים ולקראת שינה. התאומים- שירה ואריאל, בני התשע, בדרך אל המקלחות, וחיליק עדיין לא חזר מהמתמידים.
הכול נשמע זורם על מי מנוחות. יעלי הרהרה במסתרים, שנשבה מכיוון ירושלים אל שפופרתה, רוח של הקלה מסוימת מאצל בני הבית, שנאלצו לספוג את מצבי רוחה המטלטלים.
"איפה אבא"? שאלה
"א-בא".
הוא ענה לה. חביב ועולז. "אני מדיח כלים. את שומעת"? ניסה להתגבר על הזרם ברקע. "איך הולך"??
"לא מעניין. תגיד לי עכשיו למה שלחת אותי לפה"?
●
היא התעוררה ולפחות עשר שניות הקדישה על מנת להבין היכן היא. מה שמה ואיך קוראים לה. מצעים לבנים. ריח של קרם הגנה. בריכה. מלון. חופש.
לשבריר שנייה, היה נדמה לה שאמה אחראית על העניינים. בכל אחד מאיתנו חצובה אמא באחד מתאי המוח הפנימיים ביותר. אצל יעלי, זה היה חצוב בעצבי האוזן. צלילם של הצמידים המשתקשקים במרץ, כשאמא נכנסת לחדר בתועלתיות רב כיוונית: "ילדים, לקום, לקום. בוקר טוב, ילדים"! ומסדרת מיטות ומצעים ובגדים ונעליים ומוחאת כף וצמידיה מכים בגונג.
נדרשו שניות מועטות על מנת שתקלוט את המפה בשלמותה, ותבין היכן היא נמצאת. לא להאמין. היא גדולה. גדולה הרבה ממה שהייתה רוצה באמת להיות. יש לה ילדים. שישה. ובעל.. כבוד הרב יצחק, שהצליח לשלח אותה לחופשה והיא אלמונית ומעוצבנת.
חברתה לחדר כבר הייתה לבושה בחלוק ומטפחת, ומשוחחת בטלפון, מהוסות. שפתיה דובבות וקולה לא יישמע.
יעל קמה והתנודדה אל הכיור, עצבנית כפי שלא הייתה בקרים רבים, ומשחזרת את השיחה עם איציק, אמש: "את חייבת מנוחה". על כל: "אני לא עייפה בכלל", ו-"תשתדלי ליהנות" על כל "אני שונאת להיות פה".
התלבשה, מתעלמת מהגברת שלידה לחלוטין, ויוצאת אל הגזוזטרא- תמיד רצתה לצאת אצל הגזוזטרא בבוקר- להתפלל עם הטל.
"אין לי מושג מה אתה רוצה להגיד לי", שחה לבורא עולם. כי פתאום, אל מול הנוף הדומם של דקלים והרים כחולים באופק, זה היה פשוט מתבקש. "אני באמת לא יודעת".
"עדיין". שמעה קול מאחוריה והסתובבה, פרוחת- נשמה כמעט. "עדיין את לא יודעת"!
חברתה לחדר!
היא יודעת עברית. ולא סתם. גם כזו הנלחשת בלאט. יעלי הסתכלה בה. יודעת שהיא אמורה להתעצבן מהחדירה לפרטיות. אבל חלף זאת, מאיזה שהוא מקום בתוכה, עלה, תוך גרגור עמוק ומתגלגל, צחוק.
זה היה רגע מוזר. בלי איך, בלי מדוע, היא צפה מעל המציאות, כפי שנהגה לעשות לעיתים, וראתה את התמונה המוזרה לפרטיה: שתי נשים זרות לחלוטין. אחת רזה מאד עם טורבן. ואחת היא, נשענות על מעקה המרפסת וצוחקות ללא שליטה.
וללא סיבה, אם לומר את האמת.
הן סיימו לצחוק. יעלי מחתה דמעה אחת מזווית העין. "ברור שעדיין". אמרה לה. "וברור שהוא רוצה משהו...ואיך קוראים לך"?
"צביה טובין. ולך"?
"יעלי לוי. נעים מאד".
"אמרו לך פעם שהגבות שלך זזות מצחיק לכיוון השטערן שלך כשאת צוחקת? טוב. שוין.. תמשיכי להתפלל. גם אני נכנסת. ואם תרצי, נלך יחד לארוחת בוקר".
יעלי חייכה. ניגבה דמעה נוספת, וחזרה אל התפילה.
בתוכה פשטה תחושה טובה ונעימה שכמוה לא חשה ימים ארוכים ורבים, ושהזכירה לה את אותו הבוקר בו בילתה עם אמה בקניות, והן צחקו וצחקו. בלי סיבה מוגדרת מלבד הסיבה העיקרית, שהחיים לעיתים כל כך מצחיקים.
]]>
