כשאני שואלת: "אם זה עובד, למה שלא תמשיכי בכך?" מסתבר פתאום שזה עובד אם בכלל, באופן חלקי בלבד. משהו בהרגשה הכללית הוא של הקרבה, של קורבנות שאני המסכנה אך כיון שכך נגזר עלי אעשה הכל להתמודד עם זה.
נשים רבות שחוות את החוויה של מתח פעם אחר פעם, נפגעות שוב ושוב, מגיבות בכעס או בכי וממררות על מר גורלן, מוצאות את עצמן בשלב מסויים אומרות:"זה התיקון שלי", "זה כפרת עוונות", "כך נגזר עלי". "אני אתמודד. אני אעבוד על מידת הכעס שלי. לא לכעוס כל כך הרבה". "אעבוד על עצמי לראות את חצי הכוס המלאה" ועוד אמירות דומות.
כשאני מציעה פעם אחר פעם שינסו דרך מסוג אחר, כיון שהן אומרות שהדרך הראשונה לא הצליחה, הן מסרבות, שוב מתוך הבנה שהן עושות צעד נכון בכך שהן מקריבות את חייהן למען הנישואין: מוותרות שוב ושוב, נותרות מתוסכלות, מנסות להדחיק כעסים ומרגישות מוצפות.
והן תוהות ואינן מבינות, הרי אנחנו הולכות בדרך התורה?!.
אז זאת הטעות הקריטית השניה. לחשוב שזה מה שהתורה רוצה מאיתנו. לסבול, להקריב, להרגיש אומללות ולהשלים עם הקורבנות הזו מתוך שמחה.
זו אינה זוגיות ואלו אינם חיי נישואין.
הקב"ה רוצה שלום, לא מדומה אלא אמיתי.
כשאשה מרגישה קורבן, לא פעם הדברים נגמרים בגירושין ואם לא רשמיים, אז גירושין רגשיים.
הקב"ה לא רוצה שני אנשים גרושים שחיים תחת קורת גג אחת. השלום הוא סובייקטיבי למדי ואי אפשר לראותו מבחוץ. רק ההרגשה של שני בני הזוג תגיד אם יש ביניהם אהבה אחוה שלום ורעות.
לכן זה שאת מקריבה, מוותרת ומרגישה שאת עושה הכל ועדיין לא טוב לך, זו לא התנהגות על פי תורה.
התורה נתנה רשות לרופא לרפא, ולכן לא יגיד אדם היסורים האלו הם מלמעלה, לכן אשכב במיטה ולא אלך לרופא. כך לא מתנהג אדם מאמין. להיפך, בד בבד עם האמונה שהכל מלמעלה יש לנו אפשרות להתנהל עם המציאות בצורה אחרת, לגשת לקבל טיפול בכאב, שיביא לנו מזור. הקב"ה לא רוצה שנצדיק עלינו את הדין כשיש לנו אפשרות לעשות מעשה.
אז קדימה, ממליצה לכם בחום: קומו ועשו מעשה, נסו משהו מסוג אחר, שיביא לכם חיים מאושרים באמת, ולא "שלום" מדומה שמלווה בתסכול מתמשך. גשו לקבל יעוץ מאיש מקצוע שיכול להביא אתכם למקום שבו תרגישו טוב אמיתי ולאורך זמן כמו שמגיע לכם.
לתגובות, הארות/הערות: mlavi.lichyot@gmail.com
]]>
