כהורים, אנחנו מקבלים הרבה עצות לא רצויות, אבל מדי פעם יש אחת חכמה שבאמת עובדת: הכירו את גישת ה'מוח-כן' (Yes Brain), בתרגום חופשי מאד.
היא נטבעה במקור על ידי ד"ר דן סיגל, בספרו "מוח-כן: איך לטפח אומץ, סקרנות וכושר התאוששות אצל ילדכם" ובעצם מציעה להפסיק להגיד ליורשי העצר שלנו את המילה "לא", פעם אחר פעם.
'מוח-כן' היא שיטה שמעצימה ולעומת זאת, 'מוח-לא' מאיימת, מסביר סיגל.
איך מיישמים אותה בפועל? אוקיי, זה ברור ש"לא" היא מילה שנאמרת הרבה כשאנחנו אבא ואמא, במיוחד כשיש עסק עם פעוטות / ילדים בגן. כשילד שומע את זה, מתעוררת תגובה שדומה למה שאנחנו מרגישים בכניסה למצב של "הילחם או ברח". לדוגמה, הוא אומר לכם: "אני רוצה גלידה לארוחת ערב". אתם עונים, "אין סיכוי, לא!" וכאן לעתים קרובות מגיע התקף זעם, במקרה הרע, ונסיגה, במקרה הטוב. כך או כך, השמעת "לא", לפי סיגל, מצמצמת את התפתחותו של הילד, מכיוון שהיא הורסת חיבור ומפחיתה הזדמנויות חדשות ללמידה.
כעת, קחו בחשבון את גישת ה'מוח-כן', שהיא גמישה ומתחשבת - ומובנת בצורה הטובה ביותר כשמשווים אותה לגישת חצי הכוס המלאה. בואו נחזור אחורה לשיחת הגלידה. הצאצא שלכם דורש: "אני רוצה גלידה לארוחת ערב". במקום 'לכבות' אותו באמצעות המילה "לא", שנו את תשובתכם ל"כן". תגובה לדוגמה: "רעיון טוב, גם אני רעבה עכשיו. אנחנו צריכים לאכול ארוחת ערב קודם, אבל בוא נבחר טעם מאוחר יותר. אני אוהבת וניל!". אתם עדיין מציבים גבול, אבל כזה שמצמיח ומעניק הזדמנות ליצירת קשר + מעודד סקרנות.
כמובן, כהורים, קשה לשמור על הגישה הזו כשהילדים שלנו עושים דברים שדורשים זעקת "לא!" מיידית. ועדיין, לפי סיגל, ככל שנתמיד לעצור ולשנות את התגובה שלנו מאינסטינקטיבית למכילה, כך נצליח יותר להשיג את האידיאל שאליו אנו שואפים.
בחשבון האינסטגרם "רגשות קטנים גדולים" (באנגלית, כמובן), מועברת גם גישת ה'מוח-כן'. היא נקראת שם 'סנדוויץ' כן-לא', שבו אתם ממש כורכים את ה"לא" בין שתי תשובות "כן" (היי, פסח). לדוגמה: הבן שלכם רוצה ללכת לגן השעשועים אחרי בית הספר, אבל אתם לא יכולים ומשיבים: "אה, אתה רוצה ללכת לפארק. איזה רעיון כיפי, כן! אנחנו צריכים ללכת הביתה היום כי יורד גשם, אבל נוכל ללכת מחר - האם תעלה קודם על הנדנדות או על המגלשה?".
בסופו של דבר, "מוח-כן" עוסקת בעזרה לילדיכם להשיג איזון בכך שהם שומעים ומבינים את ה"לא", אבל מסוגלים לסבול זאת ולא פוצחים בהתקף זעם.
והאם זו לא המטרה הסופית של הורות? הימנעות מטנטרומים? ואם ניתן גם ללמד אותם לפתח חוסן על הדרך, זה בכלל בונוס.