אינני גאה במה שאני עומדת להגיד עכשיו, אבל הייתי בגן השעשועים השבוע עם הפעוט שלי ועיניי נתקלו במחזה לא נעים, שהיה מעט מטריד אפילו - ובכל זאת הוא גרם לי להרגיש... די טוב.
ואסביר: ילדון צעיר בן אולי 4 או 5 עבר התמוטטות עצבים חסרת פרופורציות. קשה היה להעריך את הסיבה המדויקת להתקף שלו (הוא לא רצה לשחק או ללכת הביתה או לשבת או לכאורה לעשות שום דבר, חוץ מלצעוק ולהשליך את נעליו באוויר), אבל הוא היה מאד אמוציונלי. יכולתי לראות את הוריו מחליפים מבטים נבוכים, כשהאמא נענעה את בנה השני - תינוק מייבב - ושאלה את בעלה מה השעה. "כמעט חמש. השעה הקשה ביום", הוא לחש בתגובה. כמישהי שעמדה לסור הביתה לתינוק שלה, הצלחתי להבין ואפילו להזדהות עם דבריו. ובכל זאת, לראות את הסצנה הספציפית הזו מתרחשת בלייב נתן לי, ובכן, אוויר למפרשים.
שיהיה ברור, לא התענגתי על האומללות של המשפחה הזו או נמלאתי גאווה שהחינוך שלנו עובד טוב יותר (הוא לא). אבל חשתי הקלה גדולה לראות שגם משפחה אחרת עוברת יום רע.
מסתבר שלתופעה הזו יש שם: אני אשמה ב-"Parenting Schadenfreude" ובתרגום חופשי: שמחה לאיד של הורים. בכנות, האם זה מפתיע? אחרי הכל, מדי יום, אנחנו מוצפים בתמונות ברשתות החברתיות של משפחות מושלמות שנעמדו לתמונה וטיפים לשיטות שונות ומשונות לגידול הצאצאים, שבהם אומרים לנו לעולם לא לצרוח או לאבד את קור הרוח במחיצתם. תוסיפו לכך את העובדה שהורים נשפטים לפי התנהגות ילדיהם ואין זה פלא שהיתקלות במאבק משפחתי חי ובועט (ממש בועט) העניקה לי רגע של נחמה.
וככל שאני מרבה לשתף את חברותיי בסיפור הזה, אני מבינה שאינני לבד בסירה הזו. "לבני יש מזג שובב, אז בכל פעם שאני רואה ברחוב ילד אחר צורח על אמא שלו או מרביץ, אני כאילו, יש... זו לא אני הפעם", התוודתה לאחרונה אחת משכנותיי בפניי. אך נחשו מה? זה בסדר לגמרי להרגיש ככה, אומרים המומחים.
"במצבים אלה, האמפתיה שלנו פועלת אחרת. היא יוצרת את התחושה שיש לנו משהו משותף, בהסתמך על חוויות רגשיות חברתיות משותפות", מסבירה הפסיכולוגית ד"ר דניאל פורשי. "כשאתם רואים ילד שמשתולל וצועק במכולת ומחייכים להורה שלו, האמפתיה מועברת באמצעות שפת גוף לא מילולית שאתם מבינים. אחד הצרכים הבסיסיים ביותר של כל בני האדם הוא להיות מובן", היא מוסיפה. למעשה, לפיה, החלפת מבטים עם אמא במגרש המשחקים שהילד שלה לא נותן לאף אחד לגעת במשאית הצעצוע שלו, "יכולה לעורר אמון, נחמה ולהחליש רגשות מצוקה".
אז לאותם הורים שהרגישו קצת טוב כשהיו עדים להתקף זעם של ילד אחר, אני כאן כדי ליידע אתכם שאתם לא אנשים רעים, אלא פשוט לוקחים רגע ליהנות מהקושי המשותף שבגידול הדור הבא ומעריכים רגע (נדיר) שבו יורש העצר שלכם אינו הבעיה.
ולגבי הפעמים שבהן אתם תופסים אנשים זרים שמתמודדים עם אתגר חינוכי - אבל נורמלי לחלוטין וניתן לפיתרון, אני אומרת, בואו נאמץ אותו. שלחו עידוד לילד שזורק את נעליו בגינה ותמיכה לזה שסירב ללבוש בגד ים ונכנס לבריכה עם בגדים (אוי רגע, זה היה הילד שלי)! בואו ננרמל ילדים לא מושלמים ואת כל הדברים המבולגנים והקשים שמגיעים איתם.