הרימו את היד אם התרחיש הזה נשמע לכם מוכר: בדיוק אספתם את בנכם מתלמוד התורה ושוחחתם עם הגננת שלו על התקדמותו בלימוד האותיות... אלא שאינכם יכולים לשמוע דבר אחד שגברת ווייס אומרת, כי הקטן לא חדל מלהפריע לכם. ("אמא! אמא! אני רוצה הביתה!"). או שאולי אתם מנסים לנהל דיון רציני עם בן / בת הזוג שלכם אך מתקשים להתקדם בו, כי שוב, הצאצא המתוק שלכם מרגיש צורך להתערב כל 10 שניות.
החדשות הטובות הן שהתנהגות זו היא נורמטיבית לחלוטין ואף מתאימה מבחינה התפתחותית לילדים צעירים, אומרת היועצת החינוכית קייטי ליר. "מגיל שנתיים עד גיל 7, ילדים הם אגוצנטריים באופן טבעי. כלומר, קשה להם לחשוב על נקודות מבט השונות מאופיים הטבעי, או להפריד בין מחשבותיהם ורגשותיהם לבין אלו של אנשים אחרים", היא מסבירה.
בסדר, אבל העובדה שזה נורמלי לא אומרת שזה לא מרגיז ובכלל, שכדאי שיורש העצר שלכם יתרגל לנהוג כך באופן קבוע. אז למרבה המזל, יש כמה טקטיקות בדוקות ומנוסות שיסייעו לכם למנוע מילדכם להפריע כל הזמן וללמוד את אמנות הסבלנות. הטכניקה האהובה עלינו היא "הלחיצה".
היא אהודה גם על מומחים העוסקים בחינוך ילדים וכך היא עובדת: אמרו לבנכם שאם הוא רוצה משהו בזמן שאתם משוחחים עם מבוגר אחר, עליו ללחוץ בעדינות על היד או הזרוע שלכם. לאחר מכן, אתם תלחצו על ידו בחזרה וכך בעצם תעדכנו אותו שאתם יודעים שהוא שם ותתפנו אליו בקרוב.
בפעמים הראשונות שהוא יעשה זאת, עליכם להגיב במהירות (דהיינו: מיד לסיים את הדיאלוג שלכם ולהעניק לו את מלוא תשומת הלב), כדי שתוכלו לראות עד כמה שיטה זו יכולה להיות יעילה. אבל הרעיון הוא שעם הזמן אתם יכולים להמתין זמן רב יותר ובסופו של דבר אפילו להחזיר לחיצה עדינה כל כמה דקות.
למה זה עובד? הלחיצה מסמנת לילדכם שהוא נראה ושמים אליו לב ומיידעת אותו שיקבל את המיקוד המלא שלכם בהקדם האפשרי. (שוב, הקפידו לעקוב כאן אחר ההוראות - זה לא טוב שהוא משתדל ללחוץ ואתם מבלים עוד 10 דקות בפטפוט עם השכן שלכם.)
הילד שלכם ירגיש אהוב וחשוב ובמקביל, יגמיש את שרירי הסבלנות שלו ואתם תוכלו לסיים את הדיון עם גברת ווייס בשלום. ווין-ווין.