ביקורת מסעדות או שחיטה למהדרין?

"במוחו הקודח של געטצעל בן לץ, בדחן העיירה יהופיץ", פותח שגיא כהן את טורו, "עלה רעיון מופלא. הוא ישים לחוכא ואיטלולא את תאוות אנשי הכרך אחרי מיני מרקחות ומזונות משובחים במקומות שהגויים ימ"ש קוראים רסטוראנטות. חכך געטצעל'ה שלנו בדעתו, אח, איזה לץ הבחור, חכך וחכך, ובסוף – ברוך הנותן לשכווי בינה - עלתה מלפניו מין מהתלה משובחת. הוא יקים לו בעיר הקודש תובבב"א רסטוראנטע לכל פרטיה ודקדוקיה. צלחות צבעונין ירוצו מהכא להתם, תפריטים מודפסים יבטיחו את שור הבר והלווייתן, והמטבח יציע מיני תרגימא שלא ראתה שפחה על הים. אלא מאי? מלצריותיה לא יהיו מלצריות, ומנותיה לא יהיו אכילות, וקרפצ'ואיה לא יהיו קרפצ'אות. וישחקו כל בני עדת יהופיץ שחוק גדול עד דלא ידע".

"אז למה", ממשיך כהן, "אם הבדיחה של געטצעל בן לץ היתה כל כך מוצלחת, יצאתי ממסעדת 'אלומה' הירושלמית, שנראית כמו מהתלה חרדית על בולמוס המסעדות העכשווי, כל כך מדוכדך? אולי מפני שהבדיחה כאן נראית כמו בדיחה על חשבונם של חסרי הישע".

הסועד החרדי שבוי

מהמסעדה המבוקרת, מושך המבקר את עטו המושחז גם לעבר הטרנד הכללי של ענף המסעדנות החרדי העכשווי: "המסעדה התפלצתית היא החוליה החדשה בסדרת מסעדות המלון הירושלמיות הכשרות שנראות כאילו מחבר אותן קשר סמוי. נראה שכל יוזמיהן נפגש ונדברו לא לחטוא ולהגיש ללקוחותיהן החרדים מזון שיגרום להם לחבב מסעדות. נראה שכולן, או כמעט כולן, עושות מאמץ אדיר להשאיר את הסטנדרטים עבור הסועד החרדי השבוי נמוכים במידה כזו, שחס וחלילה לא יהיו לו ציפיות. מסעדה, עבור הסועד החרדי, אם ניתן לשפוט על פי הביקור הזה שלי, היא מוסד חברתי. בשום ופנים לא מוסד קולינרי. וזה מכמיר לב".

שגיא כהן אף מסיק מכך מסקנות תמוהות למחצה על ציבור המקפידים על כשרות: "ספק אם אדם שאכל כל ימיו בשר כשר יידע עד כמה האנטרקוט פה זוועתי. ספק אם אדם שגדל בסביבה שאיננה מעודדת אסתטיקה של מזון יבין עד כמה ההגשה של מנת הקרפצ'ו או הפורל מפורכסת".

"מצד שני, יש כאן זרזיר ועורב. כי, בכל זאת, איש בשורה אני היום", נוטף כהן סרקזם שיתכן שיש בו גם מן האמת. "דומה שסוף סוף נמצא המכנה המשותף לכל עם ישראל: לחילונים ודתיים, לאשכנזים וספרדים, למגדלי זקני ויז'ניץ ולמגדלי זקני פלורנטין, לכולם כאחד יש מכנה משותף: הנובו־רישיות. התאווה שאיננה יודעת שובע למותגים על חשבון מהות, למה שמנקר את העין במקום למה שמשמח את הלב, למה שהאחרים מסתכלים עליו במקום למה שאתה רוצה לראות. והשילוב הזה, בין נובו-רישיות חרדית לבינוניות למהדרין, עצוב עד כדי כך שגם אם געטצעל בן לץ בכבודו ובעצמו היה מופיע במופע הבדחנות המהולל שלו, עדיין הדמעות היו זולגות מעצמן".

מלצרית? יותר "העלמה החביבה שקישרה בינינו לבין המטבח"

גם סביבת המסעדה לא מצאה חן בעיני המבקר: "המקום שבו היא שוכנת, מכין אותך בעגמומיותו להמשך הערב. זה מקום שנראה כמו פרוזדור של אולם אירועים שנסגר לאירוע פרטי. לפי המוזיקה: של משווקי מודעות אבל".

והשירות? "המלצרית – זה כינוי אופטימי מדי: העלמה החביבה שקישרה בינינו לבין המטבח יהיה הולם יותר – באה לרשום הזמנה. יש מנות מיוחדות? שאלנו. 'בוודאי'. היא הוציאה פנקס והקריאה: יש מוסר בקארי, פורל כבוש ויש שניצל עגל. המנות נשמעו מוכרות. נזכרנו: הרי כבר נתקלנו בהן בתפריט המודפס. אמרנו לה. 'יא באמת, כבר הביאו את התפריטים המודפסים?'. הרי את נתת לנו אותם. מה שכן, בגלל פתיעתה הגענו למסקנה שאולי לא היא הכתובת להסביר את התעלומה הבאה: 'מרק דגים בסגנון בויאבז על בסיס... חלב קוקוס'. כי הנובו-רישיות הרי מאכלת הכל".

"כתף בקר שנשכח מתחת לספסל המשאית בטיול השנתי"

ולמטרת הביקור במסעדת 'אלומה', המנות עצמן: "הזמנו שלוש מנות ראשונות: קרפצ'ו בקר בשמנים ארומטיים; פורל כבוש בסגנון גראבלקס וסלט סביח חם – חציל קלוי, גרגירי חומוס, אריסה, עגבניות, טחינה וביצה עלומה פריכה. לקרפצ'ו היה מרקם שהזכיר את הדבר הזה שמתכנה כתף בקר שמגיע באריזות וואקום. השמנים הארומטיים, הרבה יותר שמנים מארומטיים, רק הפכו את המנה למעיקה. והיו גם כתמים לבנים של איזה ממרח שמנמן נוסף, שבכלל גרם לכך שלכל המנה היה טעם של סנדביץ' חלה עם המון מרגרינה וקצת כתף בקר שנשכח מתחת לספסל המשאית בטיול השנתי".

"עם הסטייק הוגשו צ'יפס עבים מסודרים שתי וערב. הם לא היו עשויים: תוכם היה קשה, קמחי וסר טעם. אז מילא, יש בעיות כשרות עם אנטרקוט, אבל גם תפוחי האדמה הוכשרו והומלחו? הלזניה הפתוחה איזנה את הטעמים במתיקותה: זו היתה ריבת בשר על דפים לבנים, מסמורטטים, של משהו שאולי היה, ואולי לא, בצק. זה היה יכול להיות גם דף A4 רטוב. המנות נשארו כמעט בשלמותן בצלחת. המלצרית: "לארוז לכם?". למה ככה?".