הם נכנסו למסעדה והתיישבו על יד אחד השולחנות הצדדיים. המלצר ניגש אליהם: "תזמין מה שמתחשק לך, וכמה שמתחשק לך", אמר אבא לקובי בן ה-19, שלא היה מורגל בכל הטוב הזה. "אל תחשוב על המחיר".
הערב הזה לא הגיע על חלל ריק. 'בין הזמנים' שלם שהם לא מפסיקים להתכתש. אינסוף הערות, אווירה עכורה ומהלומות מילוליות שעברו מצד לצד. אבל הלילה כל זה הולך להשתנות. אבא הלך להתייעץ עם רב השכונה שהציע לו לקחת את קובי למסעדה, ובאווירה הטובה שתיווצר הם ינסו להגיע להבנה. "תהיה קשוב!", הזהיר אותו הרב. "תראה לו שאתה מקשיב לו, ושאכפת לך ממנו", הוא חזר והזהיר משום מה...
לאחר שסעדו את ליבם, אבא פתח את השיחה:
"טוב, קובי. בוא נפתח את הנושא שלשמו התכנסנו. על שנינו עבר בין הזמנים קשה. אני בטוח ששנינו לא נהנים מהמריבות האלו, ואני מקווה שאם נלבן את הדברים תצא מפה עם תחושה הרבה יותר טובה, ואתה תבין אותנו הרבה יותר טוב".
"אני בטוח ששנינו מגיעים עם לב פתוח ונפש חפצה", אמר האבא ונעץ מבט בקובי שנועד לוודא שהוא אכן פתוח להקשבה.
(קובי, חושב לעצמו: "מי קבע שאני זה שצריך להבין אותו הרבה יותר טוב? הוא הגיע גם בכדי לשמוע אותי, או רק בשביל להשמיע שוב את עצמו? שלא יצפה שאפתח את הפה בשביל האוכל ואבלע את כל מה שהוא אומר. לא קונים אותי באוכל. אני חייב לשדר ייאוש כדי שאבא יבין שאני מצפה שהפעם יקרה משהו ששונה מכל השיחות הקודמות שלנו")
קובי: "נכון, גם עלי עבר בין הזמנים גרוע, השאלה אם יש בכלל מה לעשות בכלל? אני קצת מיואש".
(אבא קצת כועס על קובי שמביע ייאוש עוד לפני שהתחילה השיחה)
אבא: "חלילה, למה אתה מיואש? אם לא תאמין שיש סיכוי, באמת שלא יהיה סיכוי...".
(קובי: מרגיש שאבא מאשים אותו בחוסר אמון, אבל מנסה שלא להעכיר את האווירה. בכל זאת אבא השקיע)
"אוקיי", אומר קובי בפרצוף אדיש.
אבא מוציא מכיס חליפתו דף ועט: "אני מציע שכל אחד יכתוב את הטענות שיש לו כנגד הצד השני, וננסה לפתור אותן אחת לאחת".
(קובי חושב: אבא, באמת... ככה יוצרים אווירה נעימה? מאיפה הבאת את המילה 'טענות'? אני מרגיש שאני נמצא בבית משפט. אולי הייתי צריך לשכור עורך דין?)
קובי: "אבא, אני לא רוצה לבוא נגדך עם האשמות, זה לא מרגיש לי נעים".
(קובי: אני מצפה שגם לך יהיה לא נעים לכתוב נגדי כתב אישום בשעה שאנחנו מנסים לייצר אווירה טובה. בשביל מה להמשיך עם האווירה הלעומתית?)
אבא: "אוקי, אז בוא בוא נערוך רשימה של הנושאים שעומדים בינינו ללא פתרון. אני מציע שכל אחד יכתוב רשימה של הנושאים שבהם הוא היה רוצה לייצר שינוי" (קובי מהנהן בהסכמה).
אבא רושם: "קימה בשעה סבירה, תפילה במניין, שעות לימוד מינימליות, כיבוד הורים, עזרה בבית, האזנה לשירים ראויים, התרועעות רק עם חברים טובים, הקפדה על לבוש ישיבתי והתנהגות שמתאימה לבן תורה".
קובי רושם: "טיולים עם חברים, חופש מוחלט מהערות. אני מצפה להרגיש שסומכים עליי, שמכבדים אותי בבית גם כשאני לא לומד, ושיתנו לי ספייס כי אני מרגיש שכל הזמן עוקבים אחריי ומבקרים אותי".
אבא וקובי מחליפים רשימות, וקוראים האחד את רשימתו של השני.
(שניהם מרגישים שהמתח מתחיל לעלות. ההרגשה מחניקה. שניהם שואלים את עצמם האם הם אכן לפני פריצת הדרך שתוביל אותם להבנה הדדית?)
"בוא נחפש את הקו הכללי שמפריע לכל אחד מהצדדים", מציע אבא בהיגיון.
"זה דיי פשוט", אומר קובי. "אני רוצה בבין הזמנים לעשות מה שמתחשק לי, ואתה רוצה שאלך אחריך כמו כלב שקשור בחבל לבעלים שלו", אומר קובי בחיוך ציני, ופוגע באבא שלא בצדק.
(אבא נעלב, ובעיקר נכנס ללחץ. האינטרסים שלהם באמת מנוגדים, וזה מתסכל אותו מאד. הוא כל כך ניסה. הוא השקיע מאמצים אדירים בשביל להגיע לרגע הזה, ואם גם השיחה הזאת לא תסייע, זה אומר שהיחסים שלהם לנצח יהיו עכורים? והוא עוד לקח גמ"ח מיוחד בשביל המסעדה המטופשת הזאת)
"למה אתה חייב להעכיר את האווירה"? אבא שואל בטון מאשים. "הגענו לכאן כדי לנסות להבין אחד את השני. מריבות מטופשות היו לנו מספיק...", אבא מעלה את הטון.
(קובי מרגיש שאבא שוב מאשים אותו, ועוד מגדיר את המריבות איתו כ'מטופשות'. אבא מבין מהפרצוף של קובי שהוא עשה טעות, והוא מנסה לתקן).
"טוב, בא נחזור לאן שהיינו", אבא מנסה לחייך, בתקווה להחזיר את השיחה למסלול. "אתה חושב שאנחנו לא צריכים לומר לך מה לעשות? אתה לא מפחד שתגיע עם זה למקומות לא טובים שגם אתה לא רוצה להגיע אליהם?".
(קובי: נמאס לי שרואים בי מפלצת שצריך לשמור עליה בתוך כלוב. רגע, אולי באמת אני סוג של מפלצת? הרי זה באמת נכון שאני לא מצליח לשלוט בעצמי. והרבה פעמים אני מאכזב גם אותי בעצמי...)
"למה אתה רואה אותי כאדם רע? מדוע שאגיע למקומות לא טובים?", שואל קובי.
(קובי: אבא בבקשה, תנסה לעזור לי להרגיש טוב עם עצמי! תעזור לי לא להרגיש כזה יצור עלוב ונחות!)
אבא: "תראה, אפילו כשאנחנו מעירים לך אתה לא מצליח לשמור על עצמך, אז אם נשחרר את השליטה עליך מי יודע לאן תגיע?".
(קובי: אבא באמת חושב שאני מפלצת שצריכים לנעול בתוך כלוב. אני לא מסוגל לחיות עם התחושה הזאת!)
קובי: "אני באמת לא יודע, אבל זה מתסכל אותי!".
(אבא: אתה רואה? אתה בעצמך לא יודע, אז מה אתה רוצה??? שאראה אותך הולך למקומות לא טובים ואתן לך ללכת לאיבוד? אם היית מתנהג בצורה סבירה לא הייתי נאלץ לשמור עליך בתוך צנצנת. זה היגיון פשוט!)
"תראה", המשיך אבא. "זה לא שאני דורש ממך דברים שאני לא דורש מעצמי. גם אני מקבל את התכתיבים של התורה, של גדולי ישראל, ואפילו תכתיבים של הבית. אני יוצא אתכם לטיולים גם כשהרבה יותר קל לי לשבת בבית המדרש הממוזג, אבל אני מבין שזה חשוב לכם ואני מגיע. החיים שלנו מלאים באילוצים ואנחנו לא יכולים לעשות מה שאנחנו רוצים".
(אבא: הבעתי הזדהות. שיבין שגם אני מתמודד, ולא יחשוב שאני לא מבין אותו וסתם מתנשא עליו.)
(קובי: איף, איזו התנשאות מעצבנת! "יותר קל לי לשבת בבית המדרש הממוזג", אתה יודע שלי קשה ללמוד, אתה חייב להתנשא עליי?!)
אבא ממשיך: "חוץ מזה שיש אינספור פעמים שאנחנו לא יודעים מה אתה עושה, והלב שלנו יוצא מדאגה. אתמול נעלמת לשעתיים. אמרת שאתה יוצא עם מנחם, אבל הוא ישב על ידי ב"מעריב", ומשום מה לא ראיתי אותך על ידו... לפני יומיים שמעתי אותך נרדם עם רדיו. מאיפה למדת את זה? שמעת אותי פעם שומע רדיו?! אני מבין שבאמצע הזמן אתה לומד ועכשיו אתה משתחרר. אבל אתה חייב לשמור על גבולות ואנחנו עוזרים לך בזה".
(אבא: הנה, עכשיו הראיתי לו שאני לא תמיד מעיר אלא גם שותק ומתעלם. שיפסיק לומר שאני מחפש אותו, אני מתאפק המון!)
(קובי: עכשיו אני יודע שגם כשאבא לא מעיר לי הוא ממשיך לעקוב אחריי. יש לו בטן מלאה על כל מה שאני אומר או חושב. אחרי זה הוא מתפלא למה כשהוא מסתכל עליי זה מוציא אותי מהכלים... חוץ מזה שאבא שלי לא באמת היה מסוגל לשמוע שהלכתי עם חבר לעשן נרגילה בשוק, אז איך הוא רוצה שאשתף אותו במה שאני עושה, כשהוא לא מסוגל להכיל שום דבר?!)
אבא שם לב שקובי שוקע במחשבות: "למה אתה שותק קובי? באתי לפה כדי לשמוע אותך. תספר לי מה אתה מרגיש, מה אתה חושב, אני פה כדי לשמוע אותך!".
(קובי לא באמת מאמין שאבא הגיע פתוח ואולי ישנה את דעתו על משהו, אבל הוא יודע שאין לו דרך להוכיח את זה)
"אבא, אני לא חכם כמוך, ואין לי תשובות לענות לך. כל מה שאתה אומר זה הגיוני, אבל בסופו של דבר אני לא מסוגל לחיות כשאני מרגיש שאתם כל הזמן בוחנים אותי ועוקבים אחריי", קובי כמעט בוכה.
"אלו הם החיים", פוסק אבא.
קובי מחליט להוציא את נשק יום הדין: "ככה לא חייבים להיראות החיים. אתה רוצה שאלך בדרך התורה, אבל אתה ממש עושה לי חשק לחפש את האושר במקום אחר"...
(קובי: הנה, עכשיו הוא מבוהל שאני הולך לעזוב את חיי התורה. אני ממש לא שם! אני מחובר מאד לישיבה ולרבנים, ואני אפילו מאד אוהב ללמוד, אבל למרבה הצער זאת הדרך היחידה שלי לשנות את כיוון השיחה. איזה תקשורת גרועה יש לנו שאני נאלץ לאיים כדי לגרום לו לנסות להבין אותי!)
(אבא: מתמלא בפחד. לאן זה יוביל? הוא רוצה לפרוק עול. אחרי זה הוא מתפלא למה אני כל הזמן עוקב אחריו ושומר עליו. זה לטובתו! שיספר למישהו אחר שהוא מחובר לישיבה. האמת יצאה לאור - הוא חולם לעזוב הכל ולברוח. עכשיו אני מבין עד כמה צודקת דרכי כשאני שומר עליו שמירה הדוקה! אני חייב לגרום לו להבין שמקור הסבל שלו הוא לא התורה אלא החיים עצמם.)
אבא ממהר להבהיר: "אני מציע לך להפנים את זה כמה שיותר מהר שאלו הם החיים. זה לא משנה אם תחיה חיי תורה או שתחפש חיים אחרים, החיים הם לא פיקניק".
(אבא מרגיש מתוסכל: לא נעים לו לאיים על קובי, אבל הוא לא מכיר כלים אחרים, ואסור לו להפסיד במאבק הזה. אסור שקובי יחשוב שחיי תורה מובילים למקום לא טוב. הוא חייב להסביר לו שבכל מקרה החיים מלאי התמודדות.)
"הם לא פיקניק, אבל הם גם לא אמורים להיות סבל", רטן קובי.
(קובי: דיי! תפסיק לשכנע אותי שהחיים הם סבל. זה שאתה רואה את החיים כסבל, זה לא אומר שגם אני חייב לראות אותם ככאלו. חוץ מזה שאם הייתי רוצה לעזוב את חיי התורה הייתי עושה את זה מזמן. זה לא שאני נשאר בגללך אלא בגלל שאני אוהב את התורה ואת חיי הישיבה. אני אוהב את רגעי האושר והרוממות שאני חש בלימוד התורה, אני יודע איפה נמצאת האמת, אבל תפסיק כבר לצבוע אותה בצבעים מדכאים. בישיבה אני דווקא חווה את חיי התורה כחיים מאושרים ומספקים.)
"אם בעיניך עול מינימלי מוגדר כסבל - אז החיים הם בהחלט סבל", מתפלסף אבא.
"אני לא מבין לאן השיחה הזאת הולכת", אמר קובי בתסכול.
"לאן היית רוצה לקחת אותה?", זורק אליו אבא את הכדור בחזרה.
(שניהם מבינים שהשיחה מיצתה את עצמה, ולא הובילה לאף מקום)
"אתה רואה, אנחנו לא יכולים לדבר נורמלי. תמיד השיחות שלנו מגיעות למבוי סתום. בשביל מה בכלל לקחת אותי פה למסעדה?", פלט קובי בלי לחשוב.
(אבא הגיע לנקודת רתיחה. זה לא מגיע לו! הוא כל כך ניסה!)
"אל תתחצף"! קצף אבא. "אני השקעתי עליך כסף שלא השקעתי על אף ילד אחר. אחותך 'נעמי' מממנת את המחנה שלה מכסף שהיא מרוויחה מ'בייבי סיטר', ועליך אני משקיע את הכסף הזה בארוחת ערב אחת. אתה חייב לבעוט בכל דבר טוב שאתה מקבל?! אתה יודע שאנחנו לא במצב כלכלי טוב, אז אולי תעריך את מה שנותנים לך"?
(קובי מתוסכל. הוא יודע שאבא באמת השקיע המון וניסה לעשות טוב. ודווקא לכן - ההשקעה של אבא כל כך מחייבת אותו שהוא לא מסוגל לשאת את זה. הוא חייב לפוצץ את השיחה!)
קובי: "אם זה כך כך קשה לך אל תזמין אותי יתר לארוחות כאלו. המחיר שלהן גבוה גם עבורי. אני לא ביקשתי ממך מעולם שתיקח אותי למסעדה. זה היה רעיון שלך".
(אבא לא מסוגל להמשיך את השיחה. החוצפה של קובי חוצה כל גבול)
"אל תתחצף", זעם אבא, "ואל תהיה כפוי טובה!"
"מלצר", קרא אבא. "תוכל להגיש לנו את החשבון? אנחנו סיימנו".