נ', צעיר חרדי בן 24 מצא את עצמו יום אחד יורד במדרגות הרבנות, כשהוא סוגר את הגולל על פרק חיים ארוך וקשה של שלוש וחצי שנות נישואים והתמודדות, ומותיר אחריו גרושה ו-2 בנות קטנות. בבת אחת הוא נזרק ממציאות קשה אחת למציאות לא פשוטה אחרת, ומנסה לפלס את דרכו כגרוש טרי בעולם שאינו נותן לו הרבה אפשרויות תמיכה אך בהחלט לוקח ממנו.
סוגיית המזונות הכואבת היא גולת הכותרת בשרשרת ההתמודדויות והקשיים איתם נ' נאלץ להתמודד במציאות חייו החדשה, הכוללת בין היתר הסדרי ראיה מורכבים עם בנותיו, קושי עצום בדרך לפרק השני בנישואיו, והתמודדות עם ביקורת מתמדת ותגובות קשות מהסובבים.
מה שעזר לו מעט בהתמודדות - מצערת כשלעצמה - היא העובדה שלא לבד. בסירה המתנדנדת הזאת חיים בשנים האחרונות, אין ספור צעירים וצעירות חרדים (וגם מבוגרים ומבוגרות), שבחרו לפרק את החבילה ולהתחיל פרק חדש בחייהם. סביר להניח שכל אחד מכם יכול למנות על יותר מכף יד אחת את מספר הזוגות הגרושים שהוא מכיר או שמע עליהם, וניתן לומר כי המגמה שהייתה מקובלת שנים במגזר החרדי, לשמור ככל הניתן על שלמות הבית גם אם זה כרוך במחיר כבד, הולכת ונעלמת.
עם זאת, למרבה הפתעה לא מתקבלים נתונים מדוייקים בלמ"ס או מהרבנות על אחוזי הגירושין במגזר וקשה לאמוד את מספר הזוגות המתגרשים מידי שנה בציבור החרדי. התופעה הזו מעידה, בין היתר, על מגמת הסתרה וטיוח עובדות שיטתיים וכן על חוסר הנעימות של גרושים חרדים להשתתף בסקרי המדגמים המגזריים.
הנתונים היחידים שהתקבלו בשנים האחרונות היו מדו"ח שפרסמו בתי הדין הרבניים לסיכום שנת 2012, בו קיבלה העיר בני ברק 'מקום של כבוד' עם 147 זוגות מתגרשים בשנה, כחמישית ממספר הזוגות המתגרשים בתל אביב, ויותר מממוצע הגרושים בערים חילוניות רבות. גם אם נצא מתוך נקודת הנחה שרבים מהגירושים במגזר הכללי לא עוברים דרך פתחי הרבנות, עדיין מדובר על נתונים גבוהים בהרבה מהעשורים הקודמים המעידים שאכן, החברה החרדית - שתמיד נופפה בחיי משפחה יציבים ובאחוזי גירושין זעומים – הצטרפה לסטטיסטיקה.
נ', מתאר את חייו הנוכחים כרצופים בקשיים והתמודדויות לא פשוטות בכלל, אך עם זאת, הוא לא מתחרט לרגע על הצעד שעשה. "אומרים שכל המגרש אשתו, אפילו מזבח מוריד עליו דמעות" כך הוא אומר, "אני יכול לומר מניסיון, שאם הוא ממשיך לחיות איתה בלי אהבה, אז המזבח כבר בוכה בדמעות שליש".
נ', שנישא בגיל 20 לאחר 4 פגישות בלבד, הבין מייד בתחילת דרכו שזה לא זה. אך הרצון לשמור על שלמות החבילה והבנות שהגיעו בהמשך, דחו את הצעד הקשה עד לזמן שהם ראו שאין עוד טעם לנסות. את השינוי שהתחולל בחברה החרדית, ואת העליה הדרסטית במספר מקרי הגירושין, הוא תולה במודעות שהתפתחה לנושא בשנים האחרונות, והידיעה שבאה בעקבותיה- שגירושין הם לא סוף פסוק. יש חיים אחר 'המוות', ויותר ויותר זוגות חרדים פוצחים בפרק ב' ואפילו ג' ומוצאים בהם נחת וסיפוק.
לטענתו, נדירות התופעה בעבר לא נבעה מיתר אהבה ושלום בית ולחילופין, גם לא מכח סבל נדיר במיוחד שעזר להם להתמודד עם חוסר התאמה וזוגיות לא מספקת. "בעבר", הוא אומר, "לא היה מושג של זוגיות. התחתנו כי היה צריך. הבעל היה מוכר סדקית, האמא עקרת בית, הוא עבד, היא היתה עם הילדים, וככה חיו. בלי ציפיות - אין אכזבות. וגם אם יש - לא מתגרשים, זו לא אופציה בכלל. חיים ביחד עד שמתים.
כיום", הוא מסביר, "יש יותר ציפיות, יותר דרישות ויותר מושגים, ולכן גם רף הסיפוק גבוה יותר. זוגות לא מוכנים לחיות בלי כימיה והתאמה ולא מוכנים לגרור זוגיות שאינה עובדת. גם אם הרבה פעמים מעדיפים לשמור על שלימות המשפחה למען הילדים, אנשים מבינים שזו לא מצווה לסבול והמטרה של שמירת הבית אינה מקדשת את כל האמצעים. יש אלטרנטיבה, גם אם היא לא פשוטה, אם אתה מתגרש אתה כבר לא נושא על המצח אות קין, יש לך חברים לצרה, ותמיד השאיפה היא לחיים טובים יותר"
יש שתולים את הסיבה להגברת המודעות לנושא הזוגיות, בעולם המתפתח ובאינטרנט שחודר בשנים האחרונות אל מחנינו, דרכו נחשפים גברים ונשים למושגים אידאליים - גם אם שקריים לעיתים - על 'איך צריכה להראות זוגיות ומשפחה', והשוואה מתמדת עם מודלים מושלמים, ורודים ומעוררי קנאה.
ההשלכות הן לא בהכרח שליליות. כל אדם ראוי וזכאי לסיפוק בחייו האישיים, והעובדה שהוא לא היה מודע עד כה לחסרונו לא מעלימה את הבעיה. כאשר בסיפור מעורבים ילדים, סולם העדיפויות משתנה כמובן, והוא נעשה מורכב הרבה יותר. אך גם במקרים אלו, יש פעמים בהם לא ניתן לגשר על הפער, והפתרון היחידי הוא פירוק החבילה.