בעיירה קטנה ברוסיה היה יהודי עשיר מאוד שהיה מאוד קמצן, כל מי שביקש ממנו צדקה קיבל מטבע נחושת חלודה וכולם זרקו לו את המטבע בחזרה, יום אחד עמדה להיערך בעיירה חתונה של יתום ויתומה אבל ביום החתונה הגיע שוטר עם צו ולקח את החתן לגייסו לצבא, לא עזרו כל התחנונים והבחור נלקח.
רבי שניאור זלמן בעל התניא שהיה בדיוק בעיירה, הלך מיד לביתו של מפקד המשטרה וביקש ממנו לשחרר את הבחור, המפקד אמר שתמורת אלף רובל ישחרר אותו מיד, הרבי אמר לו "עד שקיעת החמה נביא לך את הכסף", העסקנים שהיו עם הרבי לא האמינו למה שהם שומעים, הם פנו לרבי ושאלו "מאיפה נביא כזה סכום?" אך הרבי הרגיע אותם ואמר "הקב"ה אבי יתומים והוא ידאג שיהיה לנו את הכסף".
הרבי נפגש מיד עם הרב המקומי וביחד הכינו רשימה של בני הקהילה וכמה ייתנו. כשסיימו, הסתכל רבי שניאור זלמן ברשימה. ושאל "מדוע לא כללת ברשימה את שמו של עשיר העיירה?" "מה כבר יעזור מטבע הנחושת החלוד שלו?" ענה הרב בפנים חמוצות. "בכל זאת, עלינו לתת לו הזדמנות להיות שותף במצוות פדיון שבויים" השיב רבי שניאור זלמן. "תוסיף את שמו בראש הרשימה וניגש אליו לפני כולם."
כשפתח העשיר את הדלת וראה את רבי שניאור זלמן והרב המקומי הזמינם להכנס לביתו ומיד התחיל הרבי לספר לו על החתן היתום ומפקד המשטרה החמדן. "עלינו להשיג אלף רובלים עד שקיעת החמה" סיפר לו.
העשיר הקשיב, הושיט את ידו לכיסו, שלף את מטבע הנחושת החלוד ונתן לרבי. רב העיירה פתח את פיו כדי לומר משהו אך רבי שניאור זלמן הקדימו: "אני מאוד מודה לך על תרומתך" אמר תוך שהוא לוקח את המטבע, "תזכה למצוות" הוא קם והתחיל ללכת לעבר הדלת.
"רק רגע" אמר העשיר, "נדמה לי שתרומתי הייתה קטנה מדי... אתן לכם רובל שלם." רבי שניאור זלמן לקח את המטבע, בירכו בידידות והחל לפסוע לעבר הדלת כשהעשיר קורא אחריו שוב: "רגע, רגע... גם הפעם תרומתי הייתה קטנה מדי" והוא שלף מכיסו שטר בן עשרה רובלים.
הדבר חזר על עצמו כמה פעמים. העשיר מוציא מכיסו סכום גדול יותר, הרבי מברכו בחום וניגש אל הדלת כשהעשיר קורא ולו ומגדיל את סכום תרומתו.
פתאום פרץ העשיר בבכי והתחיל לספר "לפני כמה שנים נתתי לקבצן מטבע נחושת" סיפר העשיר, "והוא זרק אותה בפניי. כעסתי והחלטתי שאתן את המטבע לכל מי שיבקש ממני נדבה. רק מי שיקח אותה בסבר פנים יפות יזכה לתרומה הגונה ומכובדת.
"כך חלף זמן אבל המטבע נשארה אצלי. כולם זרקו אותה בפניי בתוספת קללות ונאצות, שמי נודע בכל הסביבה כקמצן מושבע ואנשים התחילו להתרחק ממני בסלידה. רק אתה, רבי, קיבלת את המטבע ואף בירכת אותי על תרומתי. בזכותך הפכתי היום להיות לאיש אחר.
"כעת" סיים, "אתן לכם את כל הסכום הדרוש כדי שנוכל ללכת מיד למפקד המשטרה ולשחרר את החתן המסכן."
בפרשת השבוע אנחנו קוראים על מצוות ה"שכחה" "ושכחת עמר בשדה לא תשוב לקחתו לגר ליתום ולאלמנה יהיה" והתורה מסיימת "למען יברכך השם אלוקיך".
השאלה היא למה מגיע לאדם ברכה כאשר הוא בכלל לא התכוון לעשות מצווה, הוא רק שכח את התבואה שלו בשדה?
מוסבר על כך בתורת החסידות, שכל יהודי רוצה בעומק נשמתו לקיים את רצון השם וזה שהוא לפעמים לא מתנהג כצפוי על פי התורה זה מנוגד לטבעו של יהודי.
לכן גם כשיהודי מקיים מצווה בלי כוונה האמת היא שהמצווה היאתוצר של הרצון הפנימי שלו ורק שהרצון שלו השפיע על מעשיו בלי לעבור את המודעות שלו, לכן מגיעה לו ברכה.
וכך גם בענייננו כאשר אדם מאבד מטבע והעני מצא אותה קיים את מצוות הצדקה כי בסופו של דבר רצונו הפנימי הוא לקיים את המצווה.
יהי רצון שנזכה לקיים מצוות ומעשים טובים מתוך מודעות ושמחה ונזכה לגאולה שלימה בקרוב ממש.