בקיץ תשע"ד (2014), בעת ביקורי בארץ, מיד לאחר מבצע "צוק איתן", עשינו התוועדויות למטיילים שביקרו בבית חב"ד בתאילנד. ההתוועדויות התקיימו בתל אביב ובירושלים. דיברתי על הנסים ועל הנפלאות שזכינו לראות בשבועות האחרונים, ועל כך שאנחנו צריכים להודות לה' על הנסים. אחת המשתתפות עצרה אותי ושאלה: "איך אתה מצליח לראות רק את הטוב, הרי נהרגו לנו חיילים, והיינו במתח בגלל האזעקות?"
אמרתי לה שאכן עברנו גם ימים לא קלים וחווינו מכות לא פשוטות, וכולנו מתפללים שנשב בארץ לבטח, ולא תהיה עוד מלחמה. אמנם איננו מבינים את דרכי ה', אך בידינו הבחירה – להמשיך להתלונן, או לנסות לראות את הטוב שבכל דבר ולדעת להגיד תודה. ככל שנסתכל על המציאות בצורה חיובית יותר - נזכה לטוב גלוי יותר.
בפרשתנו אנחנו קוראים את הפסוק "ואכלת ושבעת וברכת" - התורה מצווה עלינו שכאשר אנחנו אוכלים, עלינו לברך את השם. וכי ה' זקוק לברכה שלנו?
אני יכול להבין שבן אדם, בשר ודם, זקוק לתודה. כשהוא נותן לי משהו - מחובתי להכיר טובה על מה שעשה למעני. אם אודה לו – זה ישמח אותו, והוא ירצה להמשיך ולתת. אבל למה הקדוש-ברוך-הוא, מלך מלכי המלכים, צריך את הברכה שלי, של היהודי הפשוט? האם 'זה עושה לו טוב'? האם בזכות הברכה שלי יוכל לתת יותר?
התשובה לשאלה הזו מופיעה בפסוקים הבאים: "הישמר לך פן תשכח את השם אלוקיך... פן תאכל ושבעת ובתים טובים תבנה וישבת, ורם לבבך ושכחת, ואמרת בלבבך כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה..."
כלומר, כשאינך מודה – אתה הופך לכפוי טובה ומועל בתפקידך. התורה מלמדת אותנו שהחשיבות של ההודיה לאלוקים היא בעיקר בשבילנו. בזכות הברכה - נלמד לראות את כל הטוב שיש לנו, ולזכור מי נתן לנו את כל הטוב הזה. ובשביל מה נתן לנו ה' את הטוב? כדי שנשתמש בו לטוב – להפוך את העולם למקום טוב יותר.
ברכת המזון והברכות שאנחנו מברכים על כל מאכל - מטרתן היא לפתוח לנו את העיניים ולתת לנו בכל יום תזכורות, שוב ושוב. כשנדע להעריך את השפע שקיבלנו, וכשנזכור את המטרה האמתית שלשמה הקב"ה נותן לנו את השפע, יוריד לנו הקב"ה עוד ועוד שפע, ונזכה לקבל הרבה גשמיות ולעשות ממנה הרבה רוחניות.