פרק ד': אחד מגדולי החסידות הוא הגה"ק רבי אברהם דב מאבריטש זי"ע. נולד בשנת תק"ך (1760), וכבר מנערותו ידעו בו שיועד לגדולות.
רבי אברהם נישא לבתו של הרה"ק נתן נטע מאבריטש, תלמיד ה'בעל שם טוב' הקדוש, ואת תורתו ינק מהרה"ק רבי מנחם נחום מצ'רנוביל ובנו הרה"ק רבי מרדכי מצ'רנוביל, ומסנגורן של ישראל המפורסם לכל הרה"ק רבי לוי יצחק מברדיצ'וב זי"ע.
- מדוע תלמידי הבעל-שם-טוב עלו לישראל?
- כשהשליט הרקיד את האדמו"ר על הכתפיים
- מדוע החסידים עלו לישראל לפני הספרדים?
כשהתפרסמה גאונותו וצדקותו, הערים ז'יטומיר ואווריטש זכו שיכהן כרבם, שם למעלה מארבעים שנים ניהל את העדה כולה בגאון. אולם בסוף ימיו הוא הגשים את חלומו הגדול, ועלה לארץ ישראל לעיר צפת, שם הודפס ספרו הקדוש 'בת עין' שהיה הספר החסידי הראשון שהודפס בארץ ישראל.
האדמו"ר ה'בית עין' עלה לארץ ישראל בשנת תקצ"ג (1833) והיה האדמו"ר הראשון שעלה לצפת לאחר הרה"ק רמ"מ מויטפסק ור"א מקליסק.
בכהונתו בצפת, השפיע רבי אברהם שפע גשמי ורוחני על חסידיו, מזכירו של משה מונטיפיורי - אליעזר הלוי, נרעש מגדלותו ומציין ביומנו על טוב ליבו של רבי אברהם, על מסירותו לקהל, ועל כך שאינו לוקח משכורת אלא מחלק את כספו לכל דיכפין.
בשנת תקצ"ד (1834) פרץ מרד הפאלאכים כנגד השלטון המצרי בארץ ישראל, כמובן שהסובלים מכך, היו היהודים.
הערבים הגיעו לצפת, שללו ובזזו את כל הבתים, שברו את הנשאר בבתים, וחפרו בתוך הבתים לחפש שמא הוטמנו שם דברים, כך עשו שלושים ושלושה יום, הם נכנסו לבית הדפוס של חסיד רוז'ין הרה"ח ר' ישראל ב"ק, והחריבוהו: "הם פרסו ספרי תורה על הרצפה, ועינו נשים עליהם, והיו שמחים בצרותיהם של ישראל"[1].
האדמו"ר רבי אברהם דב מאבריטש חילק מפיתו לניצולים ולא דאג בשעה כה קשה על צרכיו הפרטים, והוא דאג לסיוע וביקש מהקאדי מעט פיתות: "חררות הנאפות על גבי גחלים, הנקרא אצלם "פיתא".. ויחלק לאיש פיתא אחת בבוקר ופיתא אחת בערב, ובשבת היו מחלקים עוד ג' בצלים לסעודות השבת...", מתאר אליעזר הלוי בזכרונותיו.
על עוצמתו של אדמו"ר הרה"ק רבי אברהם דב אבריטש מוסיף ומתאר לנו מזכירו האישי של מונטפיורי, אליעזר הלוי שסייר באותה העת בצפת, ומעיד שתושבי צפת שאלו את רבי אברהם האם יעברו להתגורר בעכו או חיפה ששם יש נציגים של מדינות אירופה ויותר בטוח שם? על דברים אלו עונה רבי אברהם דב אבריטש: "מחויבים המה לשבת תחתם במקומם הזה... להחזיק את ישוב העדה הקדומה הזאת... וכמו כן להציל את בתי הכנסיות על מכונם אשר יהיו לחרבה אם תמוש העדה מהעיר".
אגדות מספרות שה'בת עין' החליט כך מחמת שראה קודם הפרעות אשה זקנה שמצווה את בנה להוריד את הכביסה מתוך אמונה תמימה ש"מחר מתחילים לומר ותן טל ומטר"... רבי אברהם ראה את צדקותה והחליט שכזה מקום לא יחרב עד הגאולה!, מסופר שבמלחמת תש"ח, יהודי צפת שהיו מעטים מול רבים, החזיקו מעמד מפני הבטחת הבת עין, ואפילו שהבריטים פנו אליהם וביקשו מהם להפנות, כיון שהיו מוקפים בהמון לוחמי ערבים, בזכות הבטחתו של ה'בת עין' החזיקו מעמד.
[1] כך מתאר ר"י משקלוב את הפוגרום
- לתגובות, הערות, הארות, וכן לשליחת חומרים, מסמכים, ורעיונות למאמרים העוסקים בתחום היסטוריה יהודית, נא לפנות לכתובת אימייל: sisraerl@gmail.com