הדס, המעצבת הכי צעירה, אמיצה ומורעלת בזירה החרדית, התחילה את ה'קריירה' שלה בגיל לא יותר מ-18. ילדה עם חלום גדול יותר ממנה, ארזה את האטלס אחרי מסיבת הסיום של כיתה י"ב, ופתחה יום למחרת את מותג האופנה "הדיו", בעשר אצבעותיה בלבד.
גדלת במשפחה מרוקאית, בלגית ושוויצרית. איפה נולדת, איך גדלת, ובגדול מה הסיפור של 'בן עזרי'?
בניזרי זה שם המשפחה שלי, אבל הייתי אומרת שגדלתי במשפחה מעורבת - קצת מהכל. משפחה יציבה, נורמלית. אבא איש הייטק ואמא אופטומטריסטית. נורמטיבים, משכילים, כמו שצריך.
הייתי ילדה מפונקת יחסית עם אח תאום. מלאה בשמחת חיים, ועיניים גדולות כחולות... סוג של 80 אחוז ילדת שמנת...
אבא שלי במקור ממרוקו, אך גדל והתחנך בבלגיה. סבא היה הרב של בריסל, וניהל 40 שנה את בית הספר היהודי שם. אמא מבלגיה וסבתא שלי משוויץ, ובין היתר היה לי עוד סבא מפרס.
השילוב הזה קטלני, וזה אגב מתכון לדור המשך מדהים ביופיו . ההורים שלי עם ראיה מכבדת, אוהבת, ויציבה. אני יצאתי שונה - עוף מוזר, או אפילו 'הזוי'. אני קיצונית בהכל. בתחום שלי, באמביציה שלי, ובכל מהותי.
אומרים שעולם התעשייה שייך לכרישים, צריך להיות יותר נחוש מפחדן, ויותר רוצה ממהסס כדי לפתוח עסק ועוד בגיל 18. איך את רואה את האופי שלך מגלם את התפקיד?
אז ככה: מאז שהייתי קטנה הייתי הילדה שרוצה - ומשיגה. בגיל צעיר תמיד נדנדתי והשגתי מההורים כל דבר. כשגדלתי למדתי לרצות ולהשיג לבד, ללא תלות באף אחד.
אני מהזן שלא רואה בעיניים, ואגב אני כל בוקר מתעוררת ומזכירה את זה לעצמי, וזה עוזר - עובדה.
מאיפה הגיע האומץ לצאת מכיתה י"ב של בית יעקב, ולפתוח מותג אופנה יום לאחר מכן? לא היית צריכה קצת זמן להצטנן?
למדתי בלוסטיג ובדופארק. לא יודעת אם הייתי מגדירה אותם כבתי יעקב, אבל הייתי מגדירה אותם כמוסדות חסד שהסכימו להחזיק אותי. הייתי תלמידה בלתי נסבלת, שכל הזמן עושה הומור וצחוקים. אובייסלי בכל מצב. לא אשכח את מרכז ההתאספויות שלנו בדופארק עם החברות - הדסה יושבת וכולם סביבה. אוי, אלו הימים הכי טובים שהיו לי.
במקביל, בשנות התיכון התחלתי ללמוד תפירה, תדמיתנות ועיצוב, כי אהבתי נורא את התחום הזה. תמיד הייתי מתלבשת שונה. תפרתי לעצמי שמלות מגניבות, וחיפשתי להיות הכי טרנדית שיש. האהבה שלי לאופנה התחילה עוד כשהייתי מלבישה את 'הברביות' שלי.
כשסיימתי י"ב, לא ידעתי בדיוק מה אעשה, אבל ידעתי שאלך ללמוד. פשוט החלטתי לעשות הפסקה, וטסתי לשליחות של כמעט שנה בקנדה, שם התוודעתי לאופנה בגדול יותר - למדתי, החכמתי, וחזרתי עם חלום של לפתוח מותג משל עצמי.
כך עשיתי: בגיל 18 וחצי השקתי את הקולקציה הראשונה שלי. תפרתי אותה בצורה פראית. הייתי יושבת וחורזת עד השעות הקטנות של הלילה: אכן ראיתי את זה קורה!!
"מאז שהייתי קטנה, היה ברור שהייעוד שלי הוא לפתוח ליינים של עיצובים משלי ולתפור שמלות ביד"- משפט שאפשר לומר עלייך? או שהג׳וק נולד בהמשך החיים?
אז כמו שהזכרתי למעלה, למדתי אופנה ואהבתי להתעסק בה מאוד, מה שכן - לא ידעתי עד כמה אנתב את זה להיות חלק מחיי. כך שהג'וק היה ועוד איך, אבל התפרץ לפרפר כשהחלטתי ללכת אחרי החלום שלי עד הסוף.
ידעתי שמותג האופנה שאקים, הולך להיות הוט קוטור - שזה שונה, יוניק, תפירה עם המון שזירה של חרוזים, אבנים ופרחים לא רגילים. אין מצב שתמצאו משהו שדומה למותג שלי. אני מביאה את החוצניקיות, השוני, והסטייל שלי לישראליות. הן חולות על חו"ל, חולות על אופנה וידעתי שהן יאהבו את השגעונות שיש לי בראש.
איך החברה שלך נראית כיום? עדיין 2 ידיים, או שכבר יש משרד ופינת קפה?
אז כרגע זה עדיין עומד בחנות אונליין, וכמובן שמי שרוצה מתאמת איתי ויכולה לבוא למדוד, אבל הבוטיק בבנייה. לא יכולה לחשוף יותר מדי, אבל זה היעד הבא.
מהיום שעלה לך לראש לפתוח מותג אופנה, ועד התווית הראשונה שתפרת לבגד ה'בכורה' שלך - איך הכל התחיל, ואיך הגיע לאן שהגיע?
הכל התחיל בחלום, אבל אצלי החלומות לא נשארים חלומות... זה מתחיל בתור הברקה, ואז אני מתפללת - כי אלוקים זה הביטחון שלי, ויוצאת עם זה לדרך...
הדס לא חוסכת בכל מה שקשור לבייבי שלה - "הדיו" - והלקוחות האהובות. היא טסה, חוקרת ומביאה ישר לארון העיצובים שלה רעיונות ואבנים מהמקומות הכי חשובים בעולם.
ראינו שאת לא פראיירית, ודואגת לקחת את העיצובים והבדים שלך מרחוק אם צריך. לאן נסעת ל'מטרות עבודה', ומה הבאת משם?
אז זהו. בגלל היחודיות שחשובה לי, אני צריכה לאסוף חומרי גלם מיוחדים, אם הם אבנים, פרחים, חרוזים או בדים נעימים. אני נוסעת למלא מקומות. הבאתי אפליקציות מהמזרח, בדים מטורקיה ואירופה. לפעמים אני נוסעת לביזנס נטו.
מדי פעם כשאני בחופשה אני ישר נכנסת לגוגל ובודקת מה יש לאותה מדינה להציע לעיצובים שלי. לא שוכחת אותם אף פעם.
מה הדבר הכי מטורף שעשית במהלך קריירת האופנה שלך?
הכי מטורף? אני חושבת שאין אצלי הכי... אני בנאדם מטורף שחי בטירוף. נתחיל מהעובדה שבגיל חיתוליי פתחתי מותג, והספקתי להופיע ב-Ynet ובעוד אתרים נחשבים. כל הסיקור הזה בגיל צעיר זה לא משו שחשבתי שאגיע אליו יום אחד.
אבל אם אני צריכה לבחור מבין כל הטירוף את הכי מטורף, נראה לי שאקח דווקא את הרגע שבו נכנסתי לתצוגה של "דיור" בצרפת (הייתי שם במקרה בחופשה). זה היה ללא כרטיס, ללא הזמנה וללא כיסא ששמור לי שם. איך? איי דונט נואו.
את לומדת עוד משהו חוץ מתחום האופנה?
כן. אופנה זה לכיף, למימוש עצמי ולסיפוק מטורף. אבל יש את הנשמה שרוצה גם מהות - אני סטודנטית ללימודי טוענת רבנית. הגיע הזמן שלנשים במגזר החרדי יהיה ייצוג הולם עבור הזכויות שלהן. אני ארצה להמשיך בגישור. בין היתר אני אוהבת להקשיב, לתמוך בפאן הרגשי ותמיד הייתי כזו בשביל כל מי שהיה צריך. אני גם אמשיך להיות. "אם הקב"ה נותן, צריך לדעת לחלק".
ומי אמר שלבוא לייצג בבית הדין עם שמלה של HADYO ועקבים זה לא פנטזיה? ועוד בגד צנוע ומלכותי.
מה הם הרגעים הכי קשים שהיו לך עד עכשיו?
הרגעים הקשים ביותר אצלי, הם הרגעים שבהם אני קמה בבוקר ואין מי שאומר לי "הדסה, היום שלך יראה ככה, והקולקציה הבאה שלך תהיה מוצלחת".
אז כמו לכל עצמאית, יש לי גם אכזבות. אבל אצלי המטרה היא מאד ברורה. אין כזה דבר קושי, אני זו שקשה. אז די. שום מצב רוח או סיטואציה וקל וחומר אדם לא ישברו אותי. עברתי הרבה ואני רק מתחשלת מזה.
את מצליחה לשמור על החיים שלך בתור ילדה עם חברות, או שיש פער ונשאבת חזק לעולם של הגדולים?
שאלה מצויינת. אני לא מרגישה פער בכלל כי אני לא בנאדם כזה, יעידו כל הסובבות אותי.
אז יש אירועים מסוימים שאני מפספסת כי יש לי לקוחות או מלא עבודה, אבל בסך הכל אני משתדלת להישאר מי שאני - הדסה היוצרת.
טיפ שהיית רוצה לתת לנשים שהחלום שלהן עוד מתחת לכרית:
חלומות שנשארים לך מתחת לכרית - יתכבסו לך ביחד עם הציפית.
קומי, זה הזמן שלך. העולם מחכה לסופר וומן בדיוק כמוך! הקב"ה זה אבא שלי, שלך ושל כולנו. רק תבקשי... הוא שם לתת לך.
