תסמונת מוות בעריסה היא ללא ספק אחד מהאירועים המפחידים ביותר שיכולים לקרות לתינוק ולהוריו, אולם רופאים בבית החולים לילדים בווסטמיד, אוסטרליה, אולי מצאו פתרון פוטנציאלי לסייע בזיהוי ומניעת מוות בעריסה, בהתאם למחקר שנערך בנידון.
במחקר, גילו הרופאים כי לתינוקות שנפטרו כתוצאה ממוות בעריסה היה למעשה תסמין נפוץ: רמות נמוכות יותר של חלבון מסוים הנקרא אורקסין. לאורקסין יש תפקיד חיוני בקרב תינוקות: הוא גורם להם להתהפך כאשר אין להם מספיק חמצן (מצב שעלול להתרחש כשהם ישנים על הבטן).
בנוסף, זהו גם סימפטום שיכול לגרום לדום נשימה בשינה. במחקר בדקו הרופאים 46 תינוקות, 27 מהם הלכו לעולמם בעקבות מוות בעריסה. הם גילו כי לתינוקות הללו היו כ-20 אחוז פחות אורקסין מהאחרים.
ד"ר ריטה מכאלני, שהובילה את המחקר, אמרה ל"דיילי טלגרף" כי היא וצוותה יעבדו לגלות מהי הרמה האידאלית של אורקסין וציינה כך: "אם נוכל לקבוע מהי הכמות התקינה אצל תינוקות, מיד כשנולדו, נוכל להשתמש במומים אלה כדי לחזות אילו ילדים עלולים להיות בסיכון למוות בעריסה או לדום נשימה בשינה".
אלכסנדרה מרטיניוק ממכון ג'ורג' לבריאות גלובלית, באוניברסיטת סידני, הצביעה שיכולות להיות סיבות נוספות למוות בעריסה, מלבד הירידה באספקת האורקסין. אבל, היא אמרה, המחקר הזה הוא עדיין "פריצת דרך אדירה, מכיוון שהידע שלנו על מוות בעריסה לא היה דבר כזה ביולוגי בעבר, הוא תמיד היה בגדר סיכון סביבתי". כלומר, אנשים האשימו את תופעת המוות בעריסה בגורמים חיצוניים, לא במשהו פיזי המצוי בגוף התינוק.
עד שהצוות של מכאלני יצליח לפתח איזושהי בדיקה ממשית כדי לזהות את הסיכון של תינוק למוות בעריסה, האקדמיה האמריקאית לרפואת ילדים ממליצה להורים לישון באותו חדר בו התינוק שלהם ישן, עד שהוא מגיע לגיל של לפחות חצי שנה, אך באופן אידאלי עד שהוא בן שנה.