כולנו יצורים של רגש. רגשות מניעים אותנו בחיים יותר ממחשבות, יותר מאנשים אחרים, יותר מהכל. רגשות הם הכוח החזק ביותר, בין אם אנו מודעים אל עולם הרגש שלנו ובין אם לא. אנחנו כולנו יצורים של רגש.
אנחנו באים לעולם "לוח חלק" מצד אחד, ומצד שני יש לנו "ידע של הגוף". הגוף "יודע" מה עליו לעשות - זה מה שמכונה גם 'אינסטינקטים הישרדותיים', אשר בלעדיהם לא יכול העולל הקטן לשרוד.
מחקרים מראים שתינוקות קטנים מרגישים עוד ברחם אימם. כשהם יוצאים לאוויר העולם, הרגש, שבהתחלה הוא מאוד בסיסי ומתבטא רק כתוצאה של כאב או עונג, מגיע לידי ביטוי חיצוני כבכי.
ילד אסור ילד מותר
בהמשך הזמן יגיעו רגשות נוספים והילד הקטן ילמד מה "מותר" לו להרגיש ומה "אסור", מה "מותר" להביע ומה לא.
לימוד הקריאה לרגשות בשמם, מתחיל ונלמד בבית כחלק מתהליך החיברות (התהליך בו לומד הילד על החברה בה הוא חי וכיצד עליו להתנהג בה).
על ההורים "לאשר" לילד את מה שהוא מרגיש, כלומר ללמד את השם של אותו רגש, ומה התגובה של אמא כשהרגש הזה מתקיים.
לדוגמה: ילד קטן מתבאס שלקחו לו משהו מהיד ומתחיל לצעוק ולהשתולל. זה הזמן שבו האם יכולה לפעול בחמלה ופשוט לומר לילד – "אתה כועס שלקחו לך את הכדור, זה באמת נוראה מכעיס".
הילד כך ילמד שזה בסדר לכעוס כשלוקחים ממנו משהו, ושמה שהוא חווה זה כעס.
אם אחרת באותה סיטואציה יכולה לומר לילד - " מה אתה משתולל, אצלנו בבית לא צועקים, לך לחדר".
הילד בדוגמא השנייה לא יקבל תיקוף לרגש שלו, וגם אולי ילמד להדחיק את איך שהוא מרגיש. ויותר מהכל - הוא לא ידע שאוהבים אותו כמו שהוא, כי מעכשיו הוא צריך לא לצעוק כדי אולי לקבל תמיכה ואהבה מהוריו.
(וכאן אבקש שלא נסיק יותר מדי מסקנות מהדוגמאות הללו, מספיק להבין את רוח הדברים... יש עוד הרבה מה לומר על זה).
תרבות של גיבורי על
ונמשיך עם שיר הילדים שכולנו מכירים, שימו לב למילים -
"אמא אמרה לי: דני!
ילדי הוא גיבור ונבון
ילדי לא יבכה אף פעם
כפתי קטון
אינני בוכה אף פעם,
אינני תינוק בכיין
זה רק הדמעות, הדמעות הן בוכות
בוכות בעצמן"
שיר זה של מרים ילן שטקליס, נותן שוב דוגמא לאופן בו ילדים לומדים מההורים והחברה מה להרגיש, מה מותר לי לבטא ומתי.
בחברה הישראלית שבה כל ילד עוד מעט הופך לחייל גיבור, ילדים רבים, בעיקר גברים, למדו מהר מאוד שאסור להם לבכות. עליהם להיות גיבורים, אחרת החברה שבה הם חיים לא תעריך ולא תאהב אותם.
עם השנים, אותם ילדים לבשו מסיכת גיבורים וחלקם אף למד כיצד להדחיק פחד, עצב וכאבים רגשיים אחרים, מתוך הלמידה המוקדמת שזה לא בסדר אם הם מביעים את רגשותיהם.
אנשים רבים מדווחים שלמדו בבית הילדות שלהם, שאין מקום להביע רגשות כואבים או שליליים, ויש גם שמדווחים שלא היה מקום לרגשות כלל.
רבים מאיתנו שמעו משפטים כמו "בנים לא אמורים להראות רגשות", "ילדות גדולות לא בוכות", "מה אתה בוכה, יש לך הכל" או דברים בסגנון – "תפסיקי להשתולל, תתנהגי כמו ילדה טובה", אל תצחק כ"כ בקול רם, מה יגידו השכנים". או " אסור לכעוס על אמא ואבא, אנחנו עושים בשבילך הכל". ועוד משפטים רבים אשר דרכם אנו לומדים מה "מותר" ומה "אסור" בעולם הרגש.
תנו מקום לרגש
מתוך חוסר מודעות של ההורים (לא מתוך רוע כמובן), הילדים האלו גדלים להיות מבוגרים אשר לא יכולים להרגיש באמת, ובעקבות כך חשים שהחיים שלהם אינם מרגשים או מספקים אותם. וזה אכן כך - עובדה היא שכאשר אדם לא מרגיש את כל טווח הרגשות שלו, הוא חווה את עצמו ואת העולם כפחות עשיר ופחות צבעוני.
בתור ילדים, עלינו להקשיב לאמא ואבא ואנו עושים זאת בקלות רבה, כי זו הדרך היחידה שלנו לשרוד ולקבל את אהבתם ותשומת ליבם. אבל מגיע הזמן שבו אנו כבר מבוגרים ויכולים להיפתח אל עולם הרגש מחדש, מתוך מקום של הבנה שיש לתת מקום לרגש ויש שחרור אמיתי בהבעתו.
הרגש הוא כוחם הטבעי של הגוף והנפש להביא לידי ביטוי את האדם ורגשותיו.
המפתח לאהבה עצמית הוא היכולת שלי לתת לעצמי להרגיש כל מה שעולה בתוכי, וללמוד לתת מרחב להביע את מה שמתרחש בתוכי. זהו צורך אנושי בסיסי שבלעדיו לא מתקיימת בריאות נפשית אמיתית.
כותבת המאמר היא תרפיסטית ומנחת סדנאות הילד הפנימי