מוטיבציה פנימית: כך תגרמו לילד לרצות לעשות

מוטיבציה פנימית היא הרצון של הילד לבצע מטלה, או לחיות על פי דרך חיים מסויימת, לא משום שהוא מקווה לשכר, חושש מפני עונש או רוצה לרצות מישהו, אלא משום שהוא מזדהה עם הערך מעומק עצמיותו.

אנחנו מצווים – 'חנוך לנער על פי דרכו', משום שאז - 'גם כי יזקין לא יסור ממנה'. במילים אחרות, אנחנו מצווים לפתח מוטיבציה פנימית בנפש הילד, על מנת שגם כאשר הוא לא יהיה כפוף למרותנו, או יידרש לעמוד בפני לחצים כלשהם, הערכים אותם ספג בבית ימשיכו להוביל אותו באופן יציב ועקבי.

מיותר לציין שבמידה ונבסס את כל החינוך על ענישה ואיומים, או אפילו על תגמול חיובי על כל מעשה, אנחנו עשויים לגלות שהערכים אליהם חינכנו לא הופנמו אצל הילד, וקיים חשש שכאשר הוא יגדל ולא יזדקק לנו, אותם ערכים לא יהיו יציבים דיים בנפשו, על מנת לעמוד באתגרי החיים.

לכן, חשוב מאוד לבסס את ההורות על מרכיבים שמעוררים מוטיבציה פנימית בנפשו של הילד. אולי זהו חלק מהסיבה שהתורה מצווה עלינו ללמד את בנינו תורה, ולא רק להרגילם במצוות. לימוד התורה מספק את המשמעות למעשים, ולכן יש סיכוי גדול יותר שהילד יפנים את העשיה ויראה בה ערך גם כאשר הוא יגדל.

שני חוקרים בשם ריין ודסי, חקרו מהם הגורמים שמעוררים מוטיבציה פנימית בילד, ופיתחו את 'תיאוריית ההכוונה העצמית', על פיה מילויים של שלושה צרכי יסוד, יעודד את היווצרותה של המוטיבציה הפנימית.

הצורך בתחושת מסוגלות עצמית: על מנת שהילד יפתח רצון משלו לעשות מעשה מסויים, הוא צריך לחוש שהוא מסוגל לעשותו. לעומת זאת, במקרה שהוא יחוש שהעשיה נמצאת מעבר לתחום יכולתו, יש להניח שהוא יפתח כלפיה יחס שלילי על מנת להגן על עצמו מתחושת הכישלון שבוויתור עליה, על ידי האמירה שהיא אינה חשובה לו.

במקרים רבים, זה מה שייטען נער ש'ירד מן הדרך' – הוא יאמר שהרגיש שבסביבה התורנית הוא אינו יכול להצליח, ונמאס לו לחוש ככשלון.

לכן, חשוב מאוד לתת לילד את התחושה שהוא מצליח. אחת הטעויות המרכזיות שעושים עם ילדים שהתנהגותם מאתגרת, היא שמעמידים אותם שוב ושוב בפני התחושה שהם רעים ולא מסוגלים לשלוט בעצמם. במקום זה, מומלץ לשקף דווקא את ההצלחות, ולמצוא את המקומות שבהם אנחנו מתפעלים מהילד, על מנת לחזק את הדימוי העצמי שלו, ומתוך כך הסיכוי שהוא יגייס את הרצון להתמודד יגדל.

הצורך בתחושת שייכות: כאשר הילד חש שהוא שייך למשפחה או לקהילה מסוימת, גובר רצונו לממש גם את הערכים אותם מייצגת קבוצת השייכות שלו. לכן, חשוב מאוד ליצור תחושה של משפחתיות וקהילתיות, באופן חם ואוהב, וללא תנאי.

גם כאן הורים רבים עושים טעות נפוצה – כאשר יראת השמים של הילד מתחילה להתערער, ישנם הורים ומורים לא מעטים שנותנים לו את התחושה שהוא אינו רצוי במשפחה או במוסד החינוכי, ובכך מערערים את תחושת השייכות, ויחד איתה, את הסיכוי להתעוררותה של מוטיבציה פנימית לשוב אל דרך התורה והמצוות. (כמובן שלפעמים אין ברירה, משום שהילד מזיק לילדים האחרים בתלמוד תורה, אבל חשוב מאוד לקחת בחשבון את הנזק שבהדרתו מהקהילה ויש להיוועץ בסמכות תורנית וחינוכית).

הצורך באוטונומיה: ככל שהילד יחוש שהוא מבצע את הפעולות מתוך בחירה שלו, יגבר הסיכוי שהוא יראה בערכים הללו, ערכיו הוא. לכן, מומלץ לאפשר עד כמה שניתן את הבחירה לילד.

אין הכוונה שצריך לאפשר לילד לעשות ככל שיחפץ. ישנם התנהגויות שלא נוכל לאפשר לו לעשות. אבל, בתוך מכלול הפעולות שאנחנו דורשים ממנו ומאפשרים לו לעשות, יש להעניק את יכולת הבחירה.

לדוגמא: אב שלומד עם בנו, יכול להציע לו לבחור את הנושא שילמדו ביחד. אם שרוצה לבקש מביתה שתעזור לה בהכנות לשבת, יכולה להציע לבת לבחור את העבודה שתרצה לעשות. כמעט בכל תחום ניתן למצוא מספר אפשרויות שהילד יוכל לבחור ביניהן, ובכך לחוש שהבחירה היא שלו.

לסיכום:

הצורך לפתח מוטיבציה פנימית הולך וגדל ככל שמתגברים אתגרי הדור. על מנת להתמודד עם כל הפיתויים והסחות הדעת שקיימים סביבנו, אנחנו צריכים לגדל ילדים גיבורים, שמסוגלים לכבוש את ייצרם מתוך עוצמה פנימית. עוצמה כזו יכולה להתפתח רק אצל ילד שנבנתה אצלו מוטיבציה פנימית איתנה, שכאמור – 'גם כי יזקין, לא יסור ממנה'.

אריה אשדת M.A יועץ נישואין ומשפחה, פסיכותרפיסט ורכז התכנית להכשרת מנחי הורים במרכז י.נ.ר. 054-4533450

רוצים ללמוד עוד? בואו ללמוד הנחיית הורים במרכז י.נ.ר: הקליקו כאן לפרטים.