המורה של הילדים שלכם תמיד צודק. תמיד. הוא צודק גם כאשר הוא טועה.
אבל חכו רגע לפני שאתם מתעצבנים ומגיבים עם סיפורי האימה של המורה המשוגע והמורה המתעללת, תהיו חכמים, כי כנראה שאתם כבר צודקים. אבל אַל. אַל תהיו חכמים, מדובר בילדים שלכם.
אנחנו יודעים שהמורים של הילדים שלנו, הם אנשי מקצוע מדופלמים, בעלי תעודת הוראה, תואר ראשון, שני ודוקטורט בחינוך, מחנכים לערכים עם ותק וניסיון, מומחים בהצבת גבולות ועידוד מוטיבציה, מלמדים שטובת התלמיד היא בראש סדרי העדיפויות, אנשים בעלי שיקול דעת, לעולם לא נפגעים ולא לוקחים שום דבר אישית ובּלַה בּלַה בּלַה...
אך מכיוון שאני עצמי הייתי מחנך 7 שנים ובגאווה אני יכול לומר שהייתי מורה מעולה שזכור לתלמידים שלו לטובה, אני רוצה לשתף אתכם במספר אנקדוטות. זה יהיה ארוך מדי אם אספר את כל הסיטואציות בשלמותם, אז תבינו את המשמעות היוצאת מהם.
אנקדוטה 1.
ח.ט. הוא ילד מאתגר ובעייתי במיוחד שהייתי המחנך שלו בכיתה ג'. במשך חצי שנה לקחתי אותו כפרויקט אישי, נתתי לו תשומת לב מיוחדת והפכתי את העולם בשביל שיצליח. בגלל הערה של האבא על כך שאני עדין מדי ולא יודע לחנך, התחלתי להתנהג איתו בנוקשות, מה שכמובן דרדר את מצבו. תוך חודש הוא כבר לא היה אצלנו במוסד. היום הוא ברחוב.
האם עשיתי משהו לא בסדר? לא. האם יכולתי לפעול אחרת? כן. ואני מלא ברגשי אשמה.
אנקדוטה 2.
ש.ג. היה ילד בכיתה ה' שהגיע ממוסד אחר באמצע השנה. אבא שלו קרא לי לשיחה ואמר לי: "היינו כבר בשלושה מוסדות, אני רוצה שזה יהיה האחרון, אני אעשה הכל בשביל שהוא יצליח". למחרת שלח לי מעטפה עם 200 ש"ח, סירבתי לקבל, אך הוא ביקש ממני להיות מורה פרטי במשך שעות אחרי הצהרים ושילם ע"כ כהוגן. דאגתי באופן אישי שהילד הזה יצליח. נשכתי את השפתיים מול הקשיים. יחד עם ההורים ומטפלת רגשית העברנו את הילד תהליך ארוך שב"ה הצליח. כיום הוא בחור בוגר מוצלח. לאחרונה פגשתי אותו, אמר לי שהוא חב לי את חייו.
אם האבא לא היה לוקח אותי למורה פרטי, האם בנו היה מקבל את אותו יחס? לא! האם זה הוגן? לא! האם האבא עשה עשה בשכל? כן, הוא הציל את הבן שלו!
אנקדוטה 3.
ד.ד. היה אחד הילדים החכמים והמבריקים בכיתה שלי. פיקח, חריף ובעל זיכרון מדהים. ילד מוצלח מכל בחינה. פעם אחת ההורים שלו קנו לו נעליים חדשות בצבע לבן. המנהל שלח איתו פתק הביתה להחליף או לצבוע אותן. למחרת הוא חזר עם פתק שאין להם יכולת לקנות חדש ושצביעה תהרוס את הנעל. המנהל שלח אותו הביתה, ובטלפון אמר לאבא שזה עניין של סדרי עדיפויות: "תחליט אתה, נסיעה לאומן או נעליים לילד". הילד היה בבית שבוע, ואחרי זה חזר מושפל ושבור. מילד מוצלח ומאושר הוא חזר עצוב, מדוכא ובעיקר כועס. למרות שאני לא הייתי צד בסיפור, הוא ראה בי חלק מן המוסד וסירב לדבר איתי. לאחר תקופה הוא עבר למוסד אחר, וממה שידוע לי גם שם הוא לא הצליח, רק הלך והידרדר.
האם המנהל צדק? שאלה טובה. האם האבא צדק? שאלה טובה. האם הילד הפך מילד מוצלח במיוחד, לילד שנתפס לאחרונה גונב מטמבור? לצערי כן.
אנקדוטה 4.
הבן של המנהל למד בכיתה שלי. הוא היה ילד מופרע ובעייתי שניצל את זה שהוא הבן של המנהל. שרדתי איתו שנה שלמה למרות שירקתי דם. אם לא היה מדובר בבן של, הוא היה עף על טיל. היו לי על זה שיחות עם המפקח והסכמנו שיש סוגיות חינוכיות שאסור לוותר עליהן, אבל מה שאפשר, מחליקים. בדיוק כמו שהייתי מסתדר עם בנו של ראש ממשלה, או אישיות מוכרת אחרת.
האם זה חינוכי וטוב לילד? לא. אם זה היה ילד אחר, האם היה עף על טיל? כן!
אנקדוטה 5.
המורה של כיתה ח' החליט להטיל קנס של 5 שקלים על כל איחור של תלמיד. אבא של אחד התלמידים פנה אלי ושאל אותי האם זה הגיוני. אמרתי לו שלא, אך עצה שלי, שלא יעשה כלום בנידון. הוא בכ"ז החליט להתלונן ופנה להנהלה. המנהל העיר לאותו רב, והוא אכן הפסיק את העונש ההוא. חודש לאחר מכן, אותו הורה התקשר אלי שוב והתלונן שהמלמד מתנכל לבנו, עד כדי כך שזה הגיע למצב שהילד לא רצה ללכת יותר לבית הספר.
האם עונש של 5 שקלים לכל איחור הוא לגיטימי? כנראה שלא. האם היה מותר לאבא להתלונן להנהלה? בטח שכן! האם הוא עשה בשכל? לא ולא!
מה בעצם הסיפורים האלו מלמדים אותנו? כלום ושום דבר.
הם מזכירים לנו את מה שאנחנו כבר יודעים: המורים והמורות של הילדים שלנו הם בני אדם רגילים, אנושיים ורגישים בדיוק כמונו. כדאי לנו להיות חכמים ולנצל את זה לטובת הילדים שלנו.
אני אישית, לא מחכה עד לפורים בשביל לשלוח משלוח מנות. אני אישית, כבר בשבוע השני של השנה הולך למחנכים של הבן שלי ונותן להם מעטפה או מתנה קטנה. אני אומר למורה שזה בשביל הכרת הטוב. אחרי שבוע אני מתקשר ושואל איך הילד ואני יודע שהמורה יודע בדיוק מי זה הילד שלי, גם אם הוא אחד מתוך 45 ילדים. וכן, גם אם הבן שלי בעייתי, המורה ידאג להסתדר אתו. בדיוק כמו שהיה מסתדר עם בנו של המנהל.
תקראו לזה שוחד, תגידו שזה גועל נפש - אולי זה נכון, אבל אני דואג לילדים שלי. בטח כשאני יודע שיש לי בן שמסוגל לשגע פילים, להקיץ מתים ולהוציא אדם שפוי משוגע תוך 20 שניות, והמורה צריך עוד דחיפה קטנה בשביל להיות נחמד ולעשות את ה'מעבר'.
אתם יודעים מה? שוחד לא חייב להיות כסף או חפץ, השוחד הכי טוב הוא בכלל במילים.
הנה דוגמה משבוע שעבר: הבן שלי לא הפסיק להתלונן על המורה של הצהרון שלו שלא נותן לו תעסוקה ומעניש אותו. במקום להפעיל את כל המערכת, לצעוק עליו ולדאוג שתהיה לו תעסוקה, התקשרתי לאחראית על הצהרונים ולא הפסקתי להודות לה על מסירותה ודאגתה לתלמידים. סיפרתי לה גם כמה המורה הזה מוצלח ועושה את עבודתו נאמנה, ובדרך אגב סיפרתי לה שהבן שלי מעט מתקשה ומשתעמם בצהרון. "אל תדאג", היא אמרה, "אני אדאג לו". במקביל התקשרתי למורה, שיבחתי ושיבחתי אותו, הודיתי לו מכל הלב ואמרתי: "אני מבין שאלו שעות קשות, אין לך מושג כמה שאנחנו מעריכים, אבל קצת קשה לילד, בוא נחשוב מה נוכל לעשות".
מאז אותו הטלפון, הילד מאושר. כל יום הוא חוזר עם יצירה חדשה שהמורה ישב ועשה איתו אישית.
די להיות צודקים.
המורה צעק על הבן שלכם שלא בצדק?! הוא צודק.
תתקשרו אליו, תודו לו ותשאלו אותו בעדינות מה הוא חושב שאפשר לעשות בשביל שמקרה כזה לא ישנה.
אתם יכולים כמובן ללכת למפקח, לעירייה, לתקשורת ולהורים שלו - אבל זה יפגע אך ורק בבן שלכם.
אדגיש - במקרה של אלימות, פגיעה, או מקרה קיצון, יש לפנות מיידית לגורם הרלוונטי, אך בכל סוגיה אחרת כגון אם המורה העבירה את הבת מקום בלי היגיון, המפקח העניש שלא בצדק, הרב אמר דבר לא הגיוני או המוסד החליט החלטה מטופשת, פשוט תורידו את הראש.
א. אולי הם באמת צודקים ויש להם את השיקולים שלהם.
ב. גם אם הם טועים, הם צודקים.
זה לא תמיד קל ולא תמיד פשוט, ולמרות שיש רבים שיסכימו עם הדברים האלו, מעט מאוד הורים מתנהלים כך בפועל. זה דורש התגברות על אגו והשקעת זמן וכוחות בילד ובמערכת. מה גם שמילות חנופה ריקות מתוכן, רק עושות נזק. ההערכה צריכה להיות אמיתית ולא רק בזמנים של צרות.
תעבירו את המורה לצד שלכם.
הוא החכם, הוא הגיבור, הוא הכל-יכול, הוא יודע הכל, והוא זה שיעשה שמיניות באוויר בשביל שהילד שלכם יהיה מאושר.
והילד שלכם יהיה מאושר.