תארו לכם שיש לכם אג'נדה מסוימת ואתם חיים על פיה וגם נראים בהתאם, אבל הילדים שלכם באים ומפריכים אותה מול הפרצוף הנדהם שלכם. איך הייתם מרגישים? מן הסתם, מחפשים בור קרוב להכנס אליו ולהתחבא מהבושה.
שניה, למה בעצם? זה לא אנחנו! אנחנו בסדר! אנחנו מיישמים וחיים כמו שאנחנו חושבים, בדיוק כמו האג'נדה שלנו. זה רק הילדים שלנו שלא. העניין הוא, שהרבה פעמים, מדי הרבה, אנחנו מחשיבים את הילדים שלנו כ"אנחנו". הם ה"תוצר" שלנו, הם ההמשך ולכן מוטל עליהם גם להוכיח את מה שאנחנו מנסים להוכיח לעולם.
למשל, אם אני מלווה נשים לאורח חיים בריא ואני חיה ככה ובאמת ירדתי 14 קילו, אבל, מה לעשות, יש לי שתי בנות מתוקות ששוקלות מעל הממוצע, הרבה מעל, מה עכשיו אומרים עלי כשרואים אותן? הסנדלר הולך יחף, לא? אז זהו, שלא!
כשהצעתי להן את התהליך שאני עושה עם נשים ומשפחות, הן לא הסכימו, ממש התנגדו. נכון שזה פשוט, אבל, לא תודה, אמא. האמת, בהתחלה לחצתי עליהן: "מה יש? רק תנסו!" וכמו שתמיד קורה, ברגע שלוחצים על מישהו בכוח - איבדנו אותו. לא היה עם מי לדבר בכלל.
ניסיתי להכין להן שייקים ולהכניס אותו לכל מיני מאכלים כדי שלא ירגישו והן תמיד הרגישו!
או אז, החלטתי לעשות הפרדה. אני זה אני והילדים שלי, עם כמה שאני אוהבת אותם ומחוברת אליהם, הם לא אני! הם בסך הכל הילדים שלי ואם הם לא איתי פה בתהליך הזה ונשארים בדרך שלהם, זה לא אומר עלי כלום, לא מוריד ממני או מההצלחה של התהליך שלי.
ברגע ששחררתי, ברגע שהצלחתי לעשות את ההפרדה הזו, אבל בצורה הכי אמיתית וכנה שיש, הייתה לי הקלה. לא עוד תסכולים והתמודדויות מול האוכל, מה כן ומה לא. לא עוד מריבות על בריא או לא בריא. כלום. הם יודעים טוב מאד מה אמא אוכלת ומה לא והם בוחרים מה הם אוכלים ומה לא.
עברה שנה וחצי, ויום אחד, נגשה אלי ביתי הגדולה וביקשה עזרה: "אמא, אני רוצה לרדת במשקל בבריאות ואני רוצה לעשות את זה איתך, ביחד".
ניסיתי למזער את הבעת האושר שהייתה על פניי, החזקתי את הרגליים שרצו לקפוץ מרוב שמחה ואמרתי לה: "בשמחה, אהובה שלי. אבל, דעי לך, רק את אחראית על עצמך. אני מוכנה להכין לך שייק בריאות כל יום ולחתוך לך ירקות או לקנות לך דברים שאת אוהבת ומותאמים לתהליך, אבל חוץ מזה, הכל שלך ובאחריותך!
יודעים מה קרה? היא ירדה בתוך חודשיים שתי מידות. חגגתי לה את זה וסיפרתי את זה לכל מי שרק הסכים לשמוע. אבל בשום אופן לא השוויתי אותה לבת הצעירה יותר, לא אמרתי ולו מילה אחת שתשמע בעניין.
עבר עוד חודש והצעירה באה וגם ביקשה דרך ותוכנית. שוב הבהרתי לה: "זה שלך! אני פה, אבל את האחראית!"
זה היה בתחילת השנה. היא החליטה (אחרי שישבנו על סדר יום וארוחות) שכל יום כשהיא חוזרת, היא מכינה לעצמה שייק בריאות. אנחנו כבר חצי שנה לאחר תחילת השנה, נכון? היא לא מפספסת, ולו יום אחד, וגם היא ירדה שתי מידות.
המבוגרת יותר, אגב, ירדה כבר יותר משלוש מידות. (למה אני מודדת לפי מידות? כי אני די נגד משקל. אין לנו כזה בבית. אבל אל תדאגו, יודעים בדיוק)
כעת, כדאי שתבינו כמה חשוב לשחרר אותנו מהילדים שלנו, כמה חשובה ההפרדה הזו, כי רק ככה הם מגיעים ללקיחת אחריות מלאה על הבריאות שלהם ועל החיים שלהם.
