כולנו היינו שם: הילד מגיע למגרש המשחקים עם צעצוע חדש ואהוב. באופן מיידי מתאספים מסביבו ילדים אחרים שרוצים גם הם לבדוק את המשחק החדש, אך הילד איננו מוכן לחלוק אותו עם אף אחד ומבקש שלא יגעו בו כלל. הצעד הבא שלכם: ויכוח ונסיונות לשדל אותו לחלוק את הגאדג'ט עם עמיתיו.
הדילמה לא מאחרת לבוא. האם להפוך את הילד לכזה שמשתף? או לתת לו לומר "לא"? הנה למה כדאי לכם לעודד את הילד שלכם לשמור את הצעצוע שלו לעצמו בלבד:
זה גורם לו למצוא פתרון לבעיה
כשמדובר בפתרון קונפליקטים בין ילדים, אלא אם כן הדברים הולכים באמת לכיוון קיצוני (כמו: זריקת חול), מומחים ומחנכים בוחרים יותר ויותר בגישה של אי התערבות. ילדים לומדים מיומנויות חברתיות לטווח ארוך בפתרון בעיות בעצמם ולא על ידי מבוגרים המסייעים להם.
לשיתוף כפוי יכולה להיות השפעה הפוכה
"שיתוף אמיתי פירושו אמפתיה, היכולת להיכנס למוחו של האחר ולראות דברים מנקודת מבטו", אומר גורו ההורות, ד"ר סירס. "ילדים מסוגלים לעתים רחוקות להגיע לאמפתיה אמיתית מתחת לגיל שש". ילד צעיר יותר עשוי לתפוס את הבעלות על החפץ היקר שלו כחלק מגופו; חלק בלתי נפרד מהאני האמיתי שלו. "כדאי לכבד ולהגן על זכותו של הילד על רכושו", מייעץ סירס.
הוא יכול להבין את המסר הלא נכון
כאשר אתם מתעקשים שהילד שלכם יוותר על משהו שכל כך משמעותי לו, אתם יכולים ללמד אותו כי האדם הגדול ביותר (אתם, כנראה) מכתיב את הכללים או שהעמידה על הצרכים שלו - ופשוט לומר "לא" - זה בלתי מתקבל על הדעת. לא מסרים שאתם תומכים בהם, כנראה.
שיתוף מכורח יכול לגרום לבריונות
"שיתוף כפוי רק גורם תחושה של חוסר אונים", נכתב ב"וושינגטון פוסט". "אל תגרמו לילד שלכם לחפש דרכים להחזיר את כוחו. כי מי הילד החזק ביותר בכיתה? הבריון".
בסדר, אז איך אפשר להימנע ממבטים ביקורתיים מצד הורים אחרים?
אם אתם מרגישים לחץ חברתי להתערב, לבלוגרית הזו יש טיפ שאנחנו לא יכולים לחכות כדי לנסות: "'שדרו' את המצב שקורה לילדים", היא מציעה, "תארו את מה שאתם רואים מבלי לשפוט - ככה אתם 'עושים משהו', אבל לא מפריעים או מציעים פתרונות".
"דברו בגובה העיניים", היא ממשיכה, :והגידו משהו כמו: 'אני רואה שאתה באמת רוצה את הצעצוע הזה וישראל משחק בו עכשיו. נראה כאילו אתה לא מוכן לחלוק את זה - וישראל באמת רוצה ממנו גם קצת, אני תוהה, מה אנחנו יכולים לעשות?'"