לאפשר לילדים לשחק בחופשיות בחוץ וללא פיקוח מבוגרים, ארגון או התערבות, הוא נושא חם. נוירולוגים, פסיכולוגים ומומחים אחרים נחושים בדעתם שהמוח של הילדים דורש זמן שאינו מתוכנן מראש, נפרד מהמבוגרים, לחלום בהקיץ, לעבד ולשלב מידע שנצבר במהלך הימים העמוסים שלהם כדי להגיע לתפקוד אופטימלי.
לדברי לנורה סקנזי, מייסדת תנועת "Free Range parenting", ובתרגום חופשי: הורות בטווח חופשי, נשיאת LetGrow (ארגון המסייע לקהילות לטפח משחק חופשי), ומומחים אחרים, כל הנ"ל יעיל מאד עבור ילדינו.
עם זאת, כל הורה שנשאל על העניין, שחרר לחופשי את הפנטזיה של לתת לילדים שלו את החירויות שהוא קיבל כילד. יתכן כי לכמות גדולה מדי של ילדים הנשכחים ברכב חדשות לבקרים יש השפעה בעניין.
סוזן צוקרמן, כתבת האתר "Pure Wow" הזמינה לשיחה את סקנזי כדי לשאול איך בדיוק אנחנו יכולים להכניס את הזמן של משחק חופשי לתוך חיי הילדים שלנו, בהתחשב בתרבות ההורות הנוכחית שלנו. איך אנחנו יכולים לתת לילדים את החופש לשחק ללא השגחה, תוך שמירה על בטיחותם והימנעותם ממעצר? הנה, תובנות ועצות.
סוזן: מדוע המושג של משחק חופשי כל כך מרתיע אותנו?
לנורה: הבעיה באה מן הפחדים של ההורים האמריקאים: או שילדיהם יחטפו או שלא יתקבלו לאוניברסיטה. כך או כך, ההורים מרגישים שהם (או כמה מבוגרים אחרים) צריכים להיות עם הילדים שלהם בכל רגע של כל יום, כדי לוודא שהם בטוחים.
סוזן: מה הילדים יכולים להרוויח אם אנחנו נעדיף זמן משחק חופשי?
לנורה: ילדים לומדים הרבה מתוך הסקרנות שלהם, ואם רק ניתן להם קצת זמן לבדם, הם יתחילו לפתח את האינטרסים שלהם, ובאמצעותם את ההתמדה, החוסן ומוקד העניינים שאנחנו רוצים שהם יהיו בכיתה. גם אם מדובר בסך הכל בציור או במשחק כדורגל.
סוזן: אז איך ניתן להציע להם באופן קונקרטי משחק חופשי?
לנורה: קודם כל, נדרש זמן פנוי כדי לשחק בחופשיות. הם חייבים להיות חופשיים מהתחייבויותיהם לאחר הלימודים, בין אם זו קבוצת סריגה או טיול אופניים. אבל הכי חשוב, הם צריכים ילדים אחרים כדי לשחק איתם. למה החברים שלהם שקועים במחשבים ולא בחוץ? התשובה היא, השהייה בחוץ כשלעצמה לא בהכרח מפתה; רק לתת להם לצאת לשחק בחצר האחורית אולי לא יעבוד כי לא כל ילד מוקסם מחיפושיות, עלים או לכלוך. ילדים אוהבים ילדים אחרים. הם לא צריכים להיות בני אותו גיל אבל הם צריכים להיות ילדים אחרים.
סוזן: איך הילדים שלנו ישחקו באופן חופשי כאשר אין ילדים אחרים בחוץ לשחק איתם?
לנורה: תוכנית אחת שאנו מקדמים היא מועדון המשחקים "תן לגדול", שבו אנו משכנעים את בתי הספר להישאר פתוחים במשך שלוש שעות אחר הצהריים כדי לאפשר לילדים רק לשחק. בו תהיה מסה מכובדת של ילדים במקום אחד - מקום שההורים בוטחים בו. יהיה מבוגר במקום למקרה חירום, בדיוק כמו מציל. ואין מכשירים. בתי הספר כבר מצוידים בצורה הטובה ביותר כדי לאכוף סוג זה של מדיניות [ללא מסכים].
אפשר גם לחפש הורים דומים. ילדים רעבים לשחק בדיוק כמו שאנחנו רעבים לחברה. נסו למצוא הורים מקומיים אחרים שמוכנים לשתות איתכם קפה בזמן שאתם שולחים את ילדיכם החוצה, ואז אל תתערבו. אם הילדים באים אליכם ומבקשים כיוון, אמרו להם: "אנחנו לא חברים למשחק שלכם. לאמא יש חברה למשחק שלה ולכם יש את שלכם." "הרגילו אותם להעביר את הזמן לבדם. הביאו את המחשב שלכם לבית של חבר שלכם ותקבלו פגישת עבודה בזמן שהילדים שלכם משחקים יחדיו.
סוזן: אז כדי להבהיר, זה לא רק זמן המשחק בחוץ, היעדר המעורבות של ההורים הבוגרים היא העניין המרכזי פה?
לנורה: כן. אתם לא יכולים להגיד לילד שלכם, "לך לארגן משחק" אם כל המשחקים היו מאורגנים עבורו כל חייו. זה משחק חופשי שאין מקבלים גביע לאחריו. זה רק בשביל הכיף. ילדים צריכים להגות משהו לעשות ולשכנע את החברים שלהם להצטרף אליהם. כך ירכשו מיומנויות חברתיות-רגשיות. המשחק החופשי הוא כוח אנושי, חברתי ומושתת על הרצון הטבעי לשחק. ישיבה על הדשא או אפילו רכיבה על האופניים שלהם ברחוב; אף אחד מהדברים האלה לא מעשיר כמו משחק חופשי. השיעורים שאנו דואגים שהילדים אינם מקבלים - אמפתיה, פשרה, יצירתיות, מיומנויות תקשורת, מנהיגות, אושר - מתקבלים בדרך זו. המוח מופעל הרבה יותר באותו זמן מאשר כאשר הם יושבים בכיתה במשך שיעור כפול. כל הדברים שאתם רוצים לראות בילד, כמו התרגשות או משמעת, קורים כאשר הם רודפים אחרי משהו כי היה להם זמן פנוי להיתקל בו וללמוד לאהוב את זה. וזה בא מהם.
סוזן: בתי ספר מסוימים מציעים תכניות מדהימות לאחר הצהריים, כמו חוגים למיניהם.
לנורה: מה הסיכויים שהילד שלכם יבלה את שארית חייו כאלוף שחמט, או יסלול את דרכו ברחבי אמריקה בעזרת סריגה, בניגוד לשמירה על קשרים חברתיים, ללמוד לטפל ולגרום למשהו לקרות? בחיים, מה הילד שלכם באמת צריך? ומה ייתן לו את זה?
סוזן: כל זה נשמע משכנע ואמיתי. ואיכשהו, למרבה הצער, קל לומר מאשר לעשות.
לנורה: תראו, אתם לא יכולים לגדל ילדים בשבי. זה כרוך בגמישות של הילדים, אם הם חווים מצוקה פיזית או רגשית. זה כרוך באופטימיות. כשאמי שלחה אותי לבית הספר, היא לא חשבה, "ומה אם היא לא תגיע לשם בכלל? מה אם היא נחטפה ונרצחה?" [אולי היא חשבה] "מה יקרה אם היא נופלת ומדממת..." או "מה אם יקראו לה בשמות גנאי?" החברה שלנו כבר מפחידה אותנו לא מעט! אתם חייבים להפסיק לחשוב שזה נורמלי לחשוש שהילדים שלכם גוססים ברגע שאתם נותנים להם מעט חופשיות.