מלאך החבלה עם חרבו השלופה
בלעם מלמד אותנו לקח חשוב להתנהגות עם נוער בסיכון.
לבלעם לא היה אמון באתון שלו, למרות מערכת היחסים הקרובה שהיתה להם. כאשר היא לחצה את רגלו אל הקיר, בלעם לא ראה את הסיבה האמיתית שגרמה לזה, ולכן הוא היכה אותה. הוא זעם עליה, והיה מוכן להרוג אותה, לו רק היתה חרב בידו.
גם אנחנו לא רואים את גורם הכאב של הנערים שלנו, וכאשר הם גורמים לנו כאב, אנחנו זועמים על כך, וממשיכים להזכיר להם כמה הם בעייתיים. יש לנו טיעונים חזקים. מוצדקים. לא פחות מהטיעון של בלעם, בעודו סובל ומצטער על רגלו שנלחצה אל הקיר.
אבל הטיעון של האתון גרם לבלעם להודות לאתון (שזה לא דבר קל, להודות בזמן שמוכיחים בן אדם בזמן שהוא בכאב). היא שאלה אותו שאלה חזקה. הרי לא הכרנו היום. אנחנו מכירים כבר זמן מה. האם אי פעם בעבר כך עשיתי לך?
וכך גם הילד זועק בדממה רועמת. הרי זה אינו הטבע שלי, לא כך חונכתי. למה אין לך קרדיט שאם אני ככה מתנהג יש לזה סיבה. יש איזה כאב שגורם לי להתנהג כך. יש איזה מלאך חבלה שהסיט אותי מן הדרך.
יום יבוא ועוד יפקחו עינינו ונראה את המלאך הזה. ואז אולי נהיה בצער גדול על כל מה שהאשמנו את הילד, על כל מה שלא הצלחנו לדון אותו לכף זכות. חשדנו בו בדברים לא טובים. לא ראינו את מלאכי החבלה שהסיטו אותו. זה שאנחנו לא רואים אותם זה לא אומר שהם לא שם. זה לא חברים רעים, זה משהו אחר, אפל יותר, עומד מולו עם חרב שלופה וגורם לו לברוח מעצמו.
לא תמיד נוכל לדעת בדיוק את שורש הבעיה. אין פתרון פלא, ואין קפסולת פלאים שמסירה את החוצפה וכפיות הטובה (ועל הדרך גם את הטעם הרע בעיצוב השיער). אבל דרך מודעות נכונה למצבם, אפשר לגלות הרבה יותר אמתפתיה וסבלנות, ובכך להתחיל מהלך חיובי של אמון ושל בניה. במאמר זה נביא שמונה כללים, שמאפשרים לפתח מודעות נכונה שיכולה לסייע לסגל דפוסי התנהגות נכונה מול אותם נערים ונערות בסיכון.
1. פס ייצור של מצות.
אפשר לדמות את מערכת החינוך שלנו לפס יצור של מצות. המערכת עובדת מצוין, בצד אחד נכנס קמח ומים, מצד שני יוצאות מצות מהודרות. ואמנם, יש גם מצות שלא נכנסות בשטנץ: הכפולות, הנפולות, ואותן המשגיח זורק ל'פח הכפולות'.
כך גם מערכת החינוך גם כך: יש יש פס יצור שלם שמוציא תוצרים משובחים ונפלאים. וכמו בכל פס ייצור - יש יעדים, תוצר רצוי (לדוגמא בישיבות קטנות: כמה תלמידים הישיבה שולחת לאיזה ישיבה גדולה, וכנ"ל אצל הבנות לסמינרים). העסק עובד והמערכת מייצרת תוצרים מופלאים. מוסדות למצוינים. אשרינו.
הבעיה היא מה קורה עם אלה שלא נכנסו לשטנץ. ומכיון שפה מדובר בנשמות יהודיות ולא בבלאי שהולך לפח, כואב לראות את כל אלה שהדחיה שספגו - פלטה אותם החוצה. מימדי התופעה מבהילים, והגידול בתופעה מדאיג ומבהיל עוד יותר. זה כבר לא רק בעיה של מגזר מסוים או אזור מסוים. זו מכת מדינה, וכולנו צריכים לתת על זה את הדעת.
יש תקוה, ויש דרך להחזיר את הנשמות היקרות הללו, ועל הדרך, לרכוש כלים למנוע את הנשמות הנפלטות הבאות.
2. ארמון על קרקע בוצית
ההורים תמיד מוטרדים מחוסר התפקוד הדתי. כמעט בכל הפניות שאני מקבל, ההורים מוטרדים מדברים כמו: סוף זמן קריאת שמע, תפילה, שבת, הימנעות מנזקי הטכנולוגיה. זה מובן. זה יהודי. זו דאגה כנה לעולם הבא של הנער. אבל לא שם שורש הבעיה. זה רק סימפטומים. לכל הבעיות הללו (ועוד רבות אחרות) יש שורש אחר לגמרי:
התורה לא מצליחה לחול על קומת 'דרך ארץ' כל כך רעועה, אי אפשר לבנות על אדמה בוצית שום היכל של קדושה ואמונה. וכל האנרגיות שאנו משקיעים בקומה התורנית - פשוט לא נתפסות. ולכן צריך לבחור את הקרבות שלנו, לדעת מה נמצא הרבה מעבר לנקודת הבחירה של הנער, ופשוט חבל להתיש את כוחנו במלחמות חסרות סיכוי. צריך להשקיע בתהליך ריפוי ולא להיגרר למלחמת ההתשה סביב חוסר התפקוד הדתי.
3. הכל טוב, רק תתעלמו מהסכין
כל תהליך ריפוי מתחיל באבחון נכון, ובדבר הזה צריך לדעת: הם לא רשעים, הם לא כפויי טובה, הם לא עצלנים, הם לא בעלי-תאווה. הם פשוט נמצאים בכאב, כאב נפשי עצום. הם ממש קודחים מחום, חום גבוה, ארבעים ואחת מעלות, ממש פיקוח נפש. הכאב הזה, כמו סכין שתקוע בליבם, גורם להם לברוח, להתנהג בצורה משונה כל כך, נגד טבעם. חולי שכזה. כמו שאומר הפתגם, 'אין ילדים רעים, יש ילדים שרע להם', גם כאן, מדובר בנער שמאד רע לו, כואב לו. ולכן אסור להתפתות בפוזה ש'הכל טוב' שהם מנסים לשדר. הם קודחים מחום, ובזה צריך לטפל, בשורש. לא בסימפטומים.
4. מגדלי התאומים עולים באש
באסון מגדלי התאומים בארצות הברית, תיעדו המצלמות אנשים רבים הקופצים אל מותם. זה היה מחזה קשה, ה' ירחם, שעורר לחשוב: מה גורם לאדם בוגר לקפוץ לעבר מוות בטוח מגובה כה רב? והתשובה המזעזעת: הם פשוט לא יכלו להישאר שם. העשן, החום, הצער היה כל כך גדול, המוות היה שם כל כך מוחשי, עד שהם הרגישו שפשוט אין להם ברירה, והם היו מוכרחים לעשות מעשה שיגרום לצער הנורא שלהם להיפסק. אי אפשר לשפוט אותם. זה מה שקורה שחשופים לכאלה עוצמות של כאב.
צריך להבין: זה בדיוק מה שקורה לנערים הללו. אם נער "קופץ" מחייו הרגילים, לא סתם מנסה בסקרנות איזה דבר חדש, אלא פועל בצורה שאינה רציונלית, לא מבחינה דתית ולא מבחינה אנושית. הוא פשוט נמצא בכזו עוצמה של כאב, שהוא מרגיש שאין לו ברירה.
דרך המיואשים לברוח, על ידי שכרות והוללות של הבל, בחינת (ישעיהו כ"ב י"ג): "אָכוֹל וְשָׁתוֹ כִּי מָחָר נָמוּת", או (משלי ל"א ו'): "תְּנוּ שֵׁכָר לְאוֹבֵד וְיַיִן לְמָרֵי נָפֶשׁ". האלכוהול זמין לכל, אבל אדם בריא בנפשו לא מקנא בשיכורים ומחפש להשתכר כל הזמן. כך גם יתר ההתמכרויות (הימורים וכו'), זמינות בכל מקום, הרחוב מלא בחומרים משכרים ובמעלי עשן כלשהו, אלא שאדם בריא לא מחפש אותן ולא נמשך אליהן. המכורים מנסים לרוב לכסות על חור שחור בליבם. ההתמכרויות השונות הן בריחה מהמציאות והן משמשות כסוג של משככי כאבים זמניים. אין קץ לבריחות. יש הרבה חומרים משכרים, ויש הרבה אמצעי טכנולוגיה לברוח מהכאב, ובזמן הבריחה הם נראים נהדר. אבל הם לא. עולמם הרגשי מרוסק, והם מלאים ברגשות אשמה ובתסכול מעצמם.
5. נער נופל ממדרגות, בהילוך איטי
תארו לעצמכם מישהו שנמצא על גרם מדרגות, ונופל לקומה שמתחת. בנפילתו - הוא שובר רגל, ויד, כתף ואולי גם את עמוד השידרה. התהליך הכואב לוקח כמה שניות, אולי אפילו דקה. אין לו אפשרות לעצור באמצע הנפילה. הוא פשוט נופל ומתרסק.
זה בדיוק מה שקורה עם הנערים הללו, רק בהבדל אחד. זה לא לוקח 30 שניות, זה לוקח כמה שנים. בהילוך איטי. קרה משהו שגרם להם ליפול, בדרך כלל בזמן אמת אנחנו לא יודעים מה זה בדיוק, אבל אנו רואים את התוצאות של נפילתו הכואבת: כאן נשברת יכולת הריכוז, כאן מתרסק האמון בעצמו, כאן איבדנו את האמון ברבנים, בממסד, בהורים, באמונה בקב"ה. ה' ירחם.
בזמן הנפילה, קשה מאד לדבר איתו, לצפות ממנו שיבחין בין רע לטוב, שיפעיל שיקול דעת, לדאוג שלא יצא מפונק, שילמד לשאת באחריות. לא עכשיו. כרגע הוא באמצע תהליך נפילה שחזק ממנו. הרעל שבו מתפשט בקצב איטי, וגורם לו לחוסר תפקוד. זה נתון, זה המצב, והדרך לתיקון חייבת להתחיל באבחון נכון.
6. החיאה לפני שיעור מוסר
תארו לעצמכם סיטואציה קשה: פצוע בתאונת דרכים, שרוע על הכביש ליד אופנועו המרוח. הוא כולו שותת דם, ולא רחוק ממנו נמצאת ידו שנקטעה מגופו. בעודו מדמם כך על הכביש, מגיע אליו איש ההצלה, ובמקום לחבוש אותו, לשים חוסם עורקים, לעשות החייאה, הוא מתחיל להוכיח אותו על הסכנה שבאופנועים, ואיזה חוסר אחריות זה לזלזל בנושא הזהירות בדרכים. מה דעתכם על כזה איש הצלה?
כל בר-דעת מבין, שגם אם כל דבריו נכונים, הוא לא פועל בסדר עדיפויות הגיוני. יש מולו אדם בסכנת חיים, ולפני שמדברים על איכות חיים ראויה, צריך לדאוג שיהיה בן אדם לדבר איתו.
זה משל מדוייק וכואב למצבם של נערים בסיכון. כולם מדברים איתם על דברים כל כך נכונים, אבל דבריהם לא נשמעים כי כרגע צריך לנקוט בפעולות מצילות חיים, לתפוס את הנער הטובע, בעבותות של אהבה, כי רק נגיע למצב שיש בן אדם לדבר איתו. לפני שיש אמון, קשר חם, חיבור, כל הדברים הנכונים פשוט לא נשמעים, ורק יוצרים ראקציה ואלרגיה, למרבה הכאב.
7. הינדיק (תרנגול הודו, ביידיש).
כדי להצליח לעזור ולהציל את הנערים המנותקים, צריך קודם כל להתחבר אליהם. במהלך שהחזון איש והבעל שם טוב קראו לו: "עבותות של אהבה".
יש בזה משל נאה (מובא בספר שיח שרפי קודש, ח"א אבניה ברזל, סי' תקפ"א).
לשם הדיוק, נביא את לשונו: פעם אחת, בן מלך אחד נפל לשיגעון [השתגע וחשב] שהוא עוף הנקרא הינדיק, דהיינו תרנגול הודו. [בעקבות כך חשב בן המלך כי הוא] צריך לישב ערום תחת השולחן ולגרור חתיכות לחם ועצמות כמו הינדיק. וכל הרופאים נואשו מלעזור לו ולרפאו מזה, והמלך היה בצער גדול.
עד שבא חכם אחד ואמר: אני מקבל על עצמי לרפאו. [מה עשה החכם ?] הפשיט גם כן את עצמו, וישב תחת השולחן עם בן המלך הנ"ל, וגם כן גרר פרורים ועצמות. ושאלו בן המלך: מי אתה ומה אתה עושה פה? והשיב לו:ומה אתה עושה פה? אמר לו: אני הינדיק. אמר לו: אני גם כן הינדיק. וישבו שניהם יחד כך איזה זמן, עד שנעשו רגילים זה לזה.
אז, רמז החכם והשליכו להם כתונת ואמר החכם ההינדיק לבן המלך: אתה חושב שהינדיק אינו יכול לילך עם כתונת? יכולים להיות לבושים כתונת ואף על פי כן להיות הינדיק. ולבשו שניהם הכתונת. ואחר זמן מה רמז והשליכו להם מכנסיים ואמר לו גם כן כנ"ל: אתה חושב שעם מכנסיים לא יכולים להיות הינדיק? ולבשו המכנסיים, וכן עם שאר הבגדים. ואחרי כן רמז והשליכו להם מאכלי אדם מהשולחן ואמר לו: אתה חושב שאם אוכלים מאכלים טובים כבר חדלים מלהיות הינדיק? אפשר לאכול וגם להיות הינדיק. ואכלו. ואחרי כן אמר לו: אתה חושב שהינדיק מוכרח להיות דווקא תחת השולחן? יכולים להיות הינדיק ולהיות אצל השולחן.
וכן התנהג עמו עד שריפא אותו לגמרי. והנמשל מובן למבינים.
הילדים האלה אנוסים גמורים בהתנהגותם, והם מתנהגים כמו אותו בן מלך שהשתגע, ומתישב מתחת לשולחן. הוא לא כפוי טובה ולא עושה לאף אחד דווקא. בענין זה הוא פשוט אנוס. כדי לעזור לו, לדעת לרדת איתם מתחת לשולחן, להכיל, לשמוע, לכבד. אבל זה מחייב באמת להיות איתו מתחת לשולחן. אחרת הוא ירגיש ולא ישתף פעולה. להזדהות איתו, באמת.
8. ולסיום
נסיים את המאמר עם כמה ציטוטים של גדולי ישראל שהתיחסו לתופעה ולדרכי ההתמודדות איתה: מובא בשם הבעל שם טוב (אמרי פנחס, שער ז'): מעשה מהבעל שם טוב, שפעם אחת היה אדם כשר שיצא בנו לתרבות רעה, כפירה, רחמ"ל, וציוה הבעל שם טוב לאביו לאהוב אותו ביותר, ומחמת זה – יצא מהכפירה, עכ"ל.
גם החזו"א (מעשה איש חלק א' עמ' ע"ב) התבטא בצורה דומה ואמר: כשעלתה על הפרק שאלת היחסים בין הורים לילדים שיצאו לתרבות רעה, רחמ"ל, אמר: שינסו למשכם בעבותות של אהבה ולא לדחותם, חלילה.
גם בשם הרב שך זצ"ל מובאים דברים בזו הגישה (מובא בספר 'לולי תורתך', עמ' ס"ה): בדורות שלנו כבר אין להורים תפקיד לחנך (!), אלא בדור הזה יש להורים רק תפקיד אחד: להרעיף אהבה לבנם. לנהוג בבית בשיא האהבה! תבואו לקראתו בכל דבר שניתן. תיקנו לו כל צרכיו! תכינו עבורו אוכל כראוי. הבית חייב להקרין חום, שאם לא כן הוא עלול לחפשו במקומות אחרים, עכ"ל.
גם בעלון 'דרכי החיזוק' של מורינו ר' גרשון אדלשטיין שליט"א, מובאים דברים דומים, וז"ל: ילד שנתקלקל צריכים לנהוג עימו בידידות ובכבוד ולקרב אותו, ואז יש סיכויים שיחזור בתשובה, כי הוא בעצמו יודע שאינו נוהג כשורה, ואין זה יפה מצידו שהוא עושה נגד ההורים, אלא שהוא אנוס והיצר הרע שולט עליו, ואם נוהגים עימו בידידות - זה נותן לו כוחות ויש תקווה שיחזור למוטב, אבל אם מרחיקים אותו - נעשה יותר גרוע, ועובר האב ב"לפני עור", מפני שמכשיל בזה את הבן, שגורם לו להתחצף אליו, כמו שאמרו (מו"ק י"ז א', רמב"ם ממרים פי"א ה"ח) באב המכה את בנו הגדול, שעובר ב"לפני עור", ולפעמים זה קשה להורים, אבל צריכים להבין כי זוהי התרופה היחידה!!! ואם מעירים לו יותר מדי - רק גורמים בזה שיתקלקל יותר, לכן הדרך היא לקרב אותו, ובמשך הזמן יש תקווה שיתחזק ויחזור בתשובה! עכ"ל (שיחת מרן ראש הישיבה הגר"ג אדלשטיין שליט"א פרשת משפטים תשע"ו ודרכי החיזוק גליון חג הפסח תשע"ד 741).
ונסיים בציטוט מהרב פינקוס זצ"ל (אהל מרים, שיחות הרב בעניני חינוך, עמ' כ"ד): שאמר בענין הנושרים וז"ל: ילדים אלו הם בבחינת חולים! ולחולה יש להעניק אהבה ופינוק! אין לפגוע בילד! רק להעניק לו חום ואהבה! ושם (בעמ' כ"ג) הוסיף וכתב: לא לרחק את הילדים הללו! כי בסופו של דבר כולם חוזרים בעזרת ה'! ואם מרחיקים אותם, יווצר מצב שחלילה לא יהיה להם לאן לשוב!".
יהי רצון שנזכה כולנו לרוב רוב נחת מהילדים.
המאמר נלקח מתוך הספר "בוסר המלאכים" שיוצא לאור בימים אלו.