האם מישהו מאתנו באמת מאמין במושג הזה שנקרא אהבה? ואם כן, האם בכלל ניתן להגיע אליה? ואם גם לשאלה זו התשובה היא כן, אז איך בכלל מתחילים לבנות את הרגש הזה ואף חשוב יותר, האם ניתן לשמר אותו? ואולי יש מי שיתהה לעצמו שהמושג הזה של האהבה הוא אך ורק קלישאה או מטרה רחוקה שהמציאו להם בני אדם המנסים בכל הכח לשרוד את משברי וקשיי העולם הזה?
אני הולכת ברחוב, מביטה סביבי, רואה אנשים חולפים על פניי, הם ממשיכים לדרכם רצופת המכשולים. אני עולה לרכבת ומחייכת לגברת מימיני, מתיישבת. היא שלא מבינה מה פשר החיוך שעל פניי כמו שואלת דרך עיניה: "על מה יש בכלל לחייך? את לא רואה כמה קשים הם החיים?".
ואכן, צועדים אנו ברחוב נתקלים לרוב באנשים בעלי מבט סתמי, אטום, ממהר, לחוץ, עצבני.... אך מה קורה בתוך נפשנו כשעל פנינו חולף אדם יחיד מחייך?! מה הוא סתם מחייך? לרוב הוא יראה לנו קצת מנותק מהמציאות, אולי אפילו טיפ טיפה משוגע. שהרי רוב בני האדם "הנורמאליים" לא מחייכים לעצמם סתם כך ברחוב... ואזי במקום שיחוש המחייך בנוח עם חיוכו, ינסה הוא להסתירו כדי לא להיראות "לא שפוי" בעיני אחרים.
בימינו, ימים בהם הצרות באות בצרורות שואל האדם הפשוט את עצמו, בשביל מה כל זה? מה הטעם לחיים? ואני אומרת שאין טעם לחיים אם לא לומדים את יסוד האהבה. האדם הפשוט מרגע הולדתו, חווה אינסוף חוויות נעימות יותר ונעימות פחות כאשר לאורך חייו, מתאכזב הוא אינספור פעמים, מה שסוגר ומכווץ את ליבו פעם אחר פעם. לאדם ישנו צורך בסיסי וקיומי לחום ואהבה והוא מצפה מסביבתו הקרובה להעניק לו ולמלא לו את הצורך הזה, אך ככל שהוא יבקש/יצפה לכך מאחרים, כך הפער בין הרצוי למצוי ילך ויגדל, ילך ויגדל עד שליבו ישבר בקירבו.
הדרך האחת והיחידה לקבל חום ואהבה היא רק כאשר האדם מסכים לאהוב ולקבל את עצמו. אדם שלא אוהב את עצמו, ממילא לא יבין ולא ירגיש כאשר אחרים יאהבו אותו. כאשר אוהבים אדם, מקבלים אותו כפי שהוא, מקבלים את החסרונות לצד היתרונות, מבלי לחבוט כל הזמן במה ובמי שהוא. בדור שבו נראה לנו מוזר שאדם יכול סתם כך לחייך לעצמו, נדרש חשבון נפש גדול מאוד מתוך נקודת הנחה שבוודאי ובוודאי איבדנו את דרכנו.
שלושה מאפיינים מרכזיים יש לעם היהודי: ביישנים, רחמנים וגומלי חסדים. שלושת תכונות יסוד אלה מעידות על אומה בעלת לב פתוח, על רגישות גדולה, על נתינה ועשיית חסד. כאשר באים אנו לבחון את שלושת הנקודות האלה כדאי שנשאל עצמנו את השאלות הבאות: "מתי בפעם האחרונה נתנו לעצמנו חום ואהבה? מתי בפעם האחרונה ריחמנו על עצמנו ולא עשינו עם עצמנו עוול? והאם אנו מתביישים באמת על כך שאנו פשוט לא מרשים לעצמנו לחייך? והשאלה החשובה והעיקרית היא, למה אנו לא מוכנים לאהוב את עצמנו באמת, בדיוק כפי שהיינו רוצים שיאהבו אותנו?
תתחברו לעצמכם
שיטת הטיפול העיקרית בה אני עובדת היא ללמד אנשים לדבר אל עצמם, פשוט כך, להתחיל לפגוש ולדבר עם האדם שמחכה להם שם בפנים. כשאני אומרת להם לעשות זאת, הם מיד אומרים שהם מרגישים "לא נורמאליים", שהרי החברה קבעה שאדם שמדבר עם עצמו חייב להיות משוגע. ולפיכך אביא את המשל בו שני אנשים חכמים ונבונים מתיישבים בעיירה של משוגעים. המשוגעים שרואים את שני האנשים ה"מוזרים" שלפניהם, חושבים אותם למשוגעים, ומתחילים לשכנע אותם שמשהו איתם "לא בסדר", עד שהם עצמם מתחילים להאמין בכך שאולי הם, הם הלא נורמאליים.
והנמשל מובן, אם לא נלמד לדבר עם עצמנו, אל לנו להתפלא על כך שרע ומר לנו. לעומת זאת אם נדע לבוא ולספר לעצמנו את תחושותינו אזי ליבנו יפתח. לדוגמא, כאשר אני חווה חוויה לא נעימה, אגיד לעצמי "זה ממש לא נעים לך" או "אני רואה שקשה לך", "ממש נפגעת עכשיו". לא סתם להגיד "נפגעתי" או "עשו לי" אלא ממש לדבר ישירות אל הנשמה שבתוכי ולהזדהות עם כאביה כמו עם שמחותיה.
אדם שלומד לדבר עם עצמו יכול גם להעניק לעצמו את כל החום והאהבה להם הוא זקוק ולהיות פחות ופחות תלותי בסביבה. כמו למשל, כאשר אדם מרגיש בודד הוא יכול להגיד לעצמו "אני אוהב אותך" ו"אתה לא לבד". או כשהוא מרגיש צורך בחיבוק להגיד לעצמו "אני פה בשבילך" או "אני רוצה לחבק אותך". נשמע מצחיק? נשמע מוזר? אם כן, אז כנראה שאינכם מודעים ל"שיגעונכם".
אדם יכול להתחבר באמת לאחרים אך ורק כאשר הוא לומד להתחבר קודם כל לעצמו. כאשר אנו כל הזמן מחכים לקבל רק מהסביבה את צרכינו, אנו נמצאים במצב של ציפייה ואכזבה תמידיים. בכדי שנוכל להיות אנשים שמחים ומחייכים יותר, אנו חייבים ללמוד לחייך לעצמנו ולהבין שהרע שאנו רואים הוא לא באמת אנחנו, הוא חיצוני לנו כי אני מהותנו גדושה בטוב, באהבה אינסופית המושפעת מאור האינסוף של השם יתברך שמו. כל שעליי לעשות הוא להסיט את המבט מהרע אל שפע הטוב שבי, בכדי להעניק לעצמי אמפתיה, קבלה, הזדהות ואהבה.
תרגיל: נעמוד מול המראה לפחות פעם ביום תוך שאנו מספרים לעצמנו אך ורק על הדברים הטובים והיפים שיש בחיצוניותנו ופנימיותנו, כי בכולנו יש המון טוב, יפה וחיובי. רק לאחר שהצלחנו למצוא לפחות חמישה דברים יפים וטובים ולאומרם בקול, נחייך לדמות הניבטת אלינו מהראי עד שנרגיש ממש "משוגעים", שהרי כך ורק כך, נחזור אל השפיות האמיתית. בהצלחה!
חגית אמאייב, מהתוכנית "אשת חיל" בערוץ 10, הינה מפתחת שיטת הטיפול הזוגי הייחודי באמצעות קלפים "בשניים" היחידים מסוגם המותאמים גם לציבור החרדי הבאים לתת פתרון לבעיות בתקשורת, למניעת השחיקה הזוגית ולחיזוק הקשר. חדש! ניתן לקבל ייעוץ טלפוני חינם!
פרטים באתר הבית "בשניים ויותר" www.b-two.co.il