דווקא בפרשת השבוע העוסקת בנושאים המרכזיים והחשובים ביותר כמו מתן תורה, אנחנו פתאום מוצאים מקום מכובד שמוקדש דווקא לעניינים זוטרים ביותר. יתרו, דמות מפתח ואיש מכובד ובעל מעמד, מגיע למשה ומבקש להודיע על בואו לפני שהוא נכנס. ומשה יוצא ודואג לקבל את פניו של יתרו בצורה הכי אדיבה ומכובדת. תאור פפראצי של ממש!
אך דווקא בתאורים המודרניים של פגישות חשובות ומעניינות בין שני אנשים מכל מעמד שהוא, לעיתים רחוקות ביותר אנו זוכים לראות תאורים של כבוד הדדי וניסיון אמיתי של שמירה על כבוד הזולת. כי למי באמת יש זמן ל"קטנוניות" שכזאת כשעל הפרק נושאים ממרומו של עולם?
הקירבה בין הנושא החשוב ביותר לבין ה"קטנוניות" הזאת בפרשת השבוע עוצרת את המרוץ המטורף שלנו אחרי המעשים והתוצאות, ומאלצת לחשוב גם על הדרך בה אנחנו עושים את כל זה. על היחס שלנו כלפי הקרובים שלנו שאותם אנו אוהבים ומכבדים, בהם אנו מטפלים ולהם אנו דואגים. ושעל כבודם אנחנו גם מקפידים בחי היום-יום? לצערנו, לא תמיד.
האימרה הנפוצה שקוראת "לא להסתכל בקנקן, אלא במה שנמצא בתוכו" גורמת לנו לעיתים להתעלם מהדרך ומהרגשות של מי שחולק אתנו את הדרך הזאת. לא להיות "קטנוניים", לא להשקיע זמו וכוח בטקסים חסרי משמעות כביכול. כי אם אנחנו עושים את העיקר, דואגים ומטפלים, משקיעים וטורחים, חשוב גם שנדפוק בדלת לפני שנכנס לשם עם כריך?
העובדה שהתורה מוצאת באחת מהפרשות המרכזיות ביותר מקום לתאור נרחב של רגע הגעת יתרו, מסבירה לנו כמה חשובים הפרטים הקטנים האלה. יתרו אכן עוצר כדי לדפוק בדלת לפני שבא לאכול לחם עם אהרון וזקני ישראלי.
והשבוע, כשנגיש לחם לבני משפחתנו, בואו נעשה את זה בדרך שתתן להם להרגיש אנשים אהובים ומכובדים באמת, ולא רק שבעים. היות והשבוע אנחנו גם חוגגים את ט"ו בשבט נכין לחם שמאחד את פרשת השבוע וחג השבוע.
לחם פירות יבשים
1 כוס קמח
3 ביצים טרופות קל
½ כוס מיץ תפוזים
½ כפית סודה לשתיה
1 כוס סוכר
½ כוס אגוזי מלך
½ כוס שקדים
1 כוס תערובת פירות יבשים: צימוקים, שזיפים, משמשים ותמרים חתוכים לקוביות קטנות
מערבבים קמח, ביצים, מיץ תפוזים, סוכר וסודה. מוסיפים אגזים, שקדעים ופירות יבשים ומערבבים היטב. הבצק אמור להיות מעט נוזלי. מעבירים את הבצק לתבנית פאי. מחממים את התנור לחום של 180 מעלות ואופים כ-50 דקות עד שהקיסם הנעוץ במרכז הכיכר יוצא יבש.
]]>
