באגדות חז"ל אנו מוצאים יחס מיוחד לשנים המקודמות של האדם, אותם זמנים בהם הדף חלק והשמים הם הגבול. תנאים, אמוראים, ראשונים ואחרונים, כולם החשיבו את הלימוד ואת עת תיקון המידות בדגש על הזמן שהאדם בשיא כוחו. לו רק יעמול כנדרש הרי שיכול לחולל גדולות ונצורות. "ינקותא" אומרים חז"ל במסכת שבת - אזלה ולא אתיא - שנות הילדות (הסגוליות) הולכות ואינם שבות לעולם.
מרן החתם סופר מבאר 'שבחור' נקרא כי בידו עדיין רך הוא כקנה ובידו 'לבחור' בכל רגע ורגע מה וכיצד להיות, לעומתו האדם המבוגר לבחור קשה עד מאד לבחור בדרך חדשה .
מי אדיר על הכל
מספרים שחתן נרגש עמד לצעוד לחופתו, רגע קודם עוד הספיק לגשת לכ"ק האדמו"ר מאמשינוב שנכח במקום כדי לקבל את ברכתו.
החתן שאל את הרבי מה צריך החתן לחשוב ולכוון בשעה שהוא צועד לחופתו?
השיב הרבי בשנינות:
"אריין כאפן די בחור'ישע יארן" (- תרגום: לנצל את שנות הבחרות...)