מדינת ישראל מצויה באחת משעותיה הקשות ביותר – מבית ומחוץ, מבית – ניסיון נואל לפגוע בסוד קיומו של אומתנו, הישיבות הק', אשר מימיהן של אבותינו ומשך כל שנות גלותנו לא פרשה מהם [יומא כח], ומחוץ – מלחמה איומה וקשה שנכפתה עלינו והמיטה אסון וכאב נוראי אצל משפחות רבות. אלא שקשה היא הצרה הראשונה מזו האחרונה, שכן היא מוכיחה על אובדן דרך וניתוק מוחלט מאותם שורשים בסיסיים עליהם מושתת קיום העם.
במסגרת מה שניתן להאמר נאמר, כי המניע להתנהלות הגורמים המנצחים על המהלכים החריפים שננקטו בסוגיה זו והכוללים יצירת אוירה עכורה ודברי בוז ולעג כנגד עמלי התורה המסולאים והטחת חיצי רעל בממיתים עצמם באהלי תורה, בראש מעייניהם לא עמד - גם לא על פי תפישתם השגויה - מניע טהור של חסר בכוח אדם וכיו"ב. וכך במסווה של חובת השוויון בנטל, רעיון אווילי שאינו קיים בשום חברה אנושית, באשר כידוע לכל נברא יציר נוצר יש את תפקידו שייעד לו הבורא. מעניינת עד מאד גם התעלמותם של אותם דורשי השוויון מנשיאה בנטל בכל הנוגע לקיום תורה ומצוות, שכידוע כלל ישראל ערבים זה לזה בחובת קיומם. לדידם, חובת הנשיאה בנטל הינה חד צדדית ואינה כוללת את צוויי הבורא ה"י.
כך גם הקריאה הנשמעת מפי "יודעי דת ודין", לשנות את צביונם של הישיבות הק' ולשלב – כביכול - חול בקדש, מעוררת חלחלה, וכדאי להם לעיין במאמרו המופלא של הגר"ל מאליו זצוק"ל בקובץ התבונה בו הוא קובע שצורתם של הישיבות הק' איננה ניתנת לשינוי, היו אלו רבותינו "שייסדום וקבעום כמסמרות, זככו אותם מכל סיג ושמץ, הגנו ושמרו על טהרתם וקדושתם, והיו כעיר מבצר וחומת ברזל בפני כל הרוחות השוטפות בעולם שלא יכנסו לתוכם, הם הקימו תורה ויראה והעמידו את הישיבות שיהיו בזעיר אנפין בדמות ובצביון מעין מה אשר היו לפנים הישיבות בישראל. מרגלא בפומי' דרבינו ירוחם זצוק"ל לומר "ישיבה בזמן הזה צריכה להיות כבימות רבינא ורב אשי". זו היא ישיבה ואין בלתה.
עצם הרעיון להכפיף את עולם התורה והישיבות הק' ולנסות לשנות את דרכם של עמלי התורה מקיימי עולם על ידי איום באי תמיכה כלכלית, מלבד היותו נתון לכישלון, מוכיח עד כמה רחוקים רבי הערכאות והמשפטנים ממורשתו הרוחנית של עמנו. וכלפיהם אמר רבי חנניא בן תרדיון "ומה במקום חיותינו אנו מתיראין במקום מיתתנו על אכו"כ" [ברכות סא]. מקום חיותנו ומבצרנו הינם הישיבות הק' וכל היוצא מהם כפורש מן החיים.
בקול קורא ליסוד וועד הישיבות בארץ ישראל שיצא בחדש אדר שנת תש"א, שנכתב ונחתם באותיות של דם באחת משעותיו הקשות לקיומו של העם היהודי, כשברקע אש הכבשנים מלחכת את הגבילין הנשרפים בעלות הכורת על רבנן ותלמידיהן ועמם המוני בני עמנו הי"ד, פונים הם בדברים שהם מעיקרי אמונתו שנאים היו לשעתם ותואמים עד לאחת למצבנו העכשווי, וכך כתבו: "עת צרה היא ליעקב, משמאל ומימין על ישראל ותורתו מלחמה נוראה... רוב מנין ורוב בנין של האומה הישראלית נמצאים בצרה ובשבי' רובצים בין המשפתים על גבולי מדינות... ואוי לנו שבימינו עלתה כך. ובשעה שסכנה כה גדולה מרחפת על הגוי כולו, עלינו לדאוג ביותר לעתידנו ולקיום ישראל. והנה כל הגויים עובדים יומם ולילה להגדיל את תעשיית הנשק שלהם חרב וחנית, בונים מבצרי ברזל ומגדילים את צביהם להגן עליהם ועל ארצם, ואנחנו לא כ"ש שעלינו לחזק את מבצרי היהדות – הישיבות הק' שהיו מאז ומעולם למגן ולמחסה לנו, להגדיל את מספר הצבא - כחיצים ביד גיבור כן בני הנעורים - הלוחם מלחמתה של תורה ולהשמיע בהן את קול יעקב – הנשק שלנו. כדבר הזה כבר עשה ר' יוחנן בן זכאי בשעת חורבן בית שני והציל על ידי יבנה וחכמיה את רוח ישראל ואת העם כולו מטמיעה וכיליון, ואת הדבר הזה על הגוי כולו בלא הבדל מפלגה ומעמד, לעשות גם עתה בשעה רבת אחריות זו.
ובמקום הגדלת ה"צבא" שלנו בשעת סכנה, אנו רואים את ההפך, כי נדם קול יעקב במבצרי היהדות כמעט בכל העולם ולא נשארה לנו רק תורת ארץ ישראל, והצליח מעשה שטן שאפילו בארץ תקוותנו סכנת הסגר מרחפת על הישיבות. כי מפאת חורבן הישובים באירופה והפסקת או קושי החיבור עם רוב חלקי תבל בעקב המלחמה, נסתמו מקורי ההכנסות של הישיבות...
ובשום אל לב את כל אלה, מצאו ראשי הישיבות ומורי העם ומדריכיו להקדים את פני הרעה ויסדו את ועד הישיבות בארץ ישראל שידאג לקיומן והפרחתן של הישיבות בארצנו הקדושה... זכרו את האחריות הגדולה אשר הטילה עלינו ההשגחה העליונה בשעה זו, במסרה לנו יושבי ארץ הקדש את שמירת אוצר העם, התורה המסורה לנו מדוד דור, רוח אפינו ונשמת חיינו, אשר באנו עליהם באש ובמים בארץ ובעת נדודינו בכל העולם".
ובהתייחסות מיוחדת לתמיכה כלכלית למען קיומן של הישיבות כתבו "שימו נא אל לב כי מצב ישראל בימי חורבן בית שני היה יותר גרוע ממצבנו עתה לכה"פ באר"י ואעפ"כ לא דאג רבן יוחנן בן זכאי מי יזון ויפרנס את חכמי יבנה, כי בטוח הי' בעם הספר שיחלק את פרוסתו האחרונה עם אנשי הרוח הוא השתדל רק לקבל רשיון על יבנה וחכמיה מאדוני הארץ...".
וכך גם עתה, הכאב הוא אינו על עצירת התקציבים לקיומן החומרי של הישיבות הקדושות, הכאב הוא על הנתק ממורשתנו הנצחית ואי ההכרה בערכם של לומדי התורה המשליכים מאחורי גוום כל חמודי תבל ומנעמי עולם ואין להם בעולמם אלא ד' אמות של הלכה בלבד, חוסר ההכרה בחשיבות התורה ולומדיה ובתרומתם לקיום אומתנו, ובכך שהחזקת לומדי התורה היא אשר בכוחה להיות למגן וצינה ליושבי הארץ.
ייאמר ברורות, עולם התורה על כל חוגיו ועדותיו, עומד וימשיך לעמוד כחומה בצורה להגן על ציפור נפשינו ונפש האומה, הלא המה מבצרי התורה, אשר בינות חומותיה עומדים מעתיקי שמועתה ה"ה מרביצי התורה והיראה שליט"א המעבירים את תורת סיני מדור לדור. קולו של יעקב הוא הערובה הבטוחה והיחידה לכישלון ידי עשו. ננקוט בשיפולי גלימתם של רועי ישראל מרנן ורבנן שליט"א ולאור הנחיותיהם נלך, מתוך תפילה נאמנה שיחיש לנו ית' ישועה ברוב רחמיו, ונזכה לראות בהרמת קרנה של תורה והוגיה בטהרה.