ראשיתה של הקהילה היהודית באלבניה היא בתקופת חורבן בית שני כאשר הגיעו יהודים בספינות עבדים לעיר סרנדה בה נמצא בית כנסת בן אלף וחמש מאות שנה. במהלך ההיסטוריה נעלמו היהודים ממדינה זו וכמעט שלא ידוע על ישוב יהודי משמעותי באלבניה. למעשה עד תחילת המאה העשרים כמעט ולא התגוררו כלל וכלל יהודים באופן מאורגן במדינה המוסלמית שבבלקן.
בשנות השלושים של המאה העשרים נמנו באלבניה כשלוש מאות יהודים שהתגוררו באלבניה והוכרו בשנת 1937 כקהילה רשמית ומוכרת. בשנת 1938 הייתה זו אלבניה המדינה היחידה באירופה שהנפיקה ויזות ליהודים מגרמניה ואוסטריה שביקשו להימלט מהסערה הנאצית שהתרגשה עליהם.
ב"ועדת ואנזה" העריך אייכמן כי באלבניה חיים כמאתיים יהודים אך בפועל שהו באותו זמן מספר יהודים כפול מכך. במשך המלחמה הגן העם האלבני בחרוף נפש על התושבים והפליטים היהודים שמספרם הגיע לכאלפיים בסיום המלחמה. לא רק שהיהודים הוחבאו אצל שכניהם המוסלמים אלא אף הועסקו בשכר הוגן בבתי עסק מקומיים תוך ששום אלבני לא חוטא בהלשנה לשלטונות האיטלקים הנאצים.
אז מדוע נהגו כך המוסלמים שחלקם גם משתייכים לזרם השיעי? זו היא שבועת ה"בֶּסַה" שבועת הכבוד האלבנית שמשמעותה היא "לקיים הבטחה" כלומר לתת עזרה לכל אדם מכל דת באשר הוא בן האלוקים . שבועה זו מחייבת כל אלבני מול בן כל דת - שבועה שבזכותה לא נשלח ולו יהודי אחד מאלבניה למחנות ההשמדה ויהיה זה יהודי אלבני, יגוסלבי יווני או מקדוני. שבועה זו היא שגרמה לכך שאלבניה היא המדינה בעלת המספר הגבוה ביותר של מוסלמים חסידי אומות העולם.
בתערוכה שצילם נורמן גרשמן על העם האלבני הובאו סיפורים של העם האלבני: חמיד וג'מאל וסלי שאחיהם רפיק היה הראשון שזכה לתואר חסיד אומות העולם באלבניה סיפרו שהוריהם היו מוסלמים אדוקים והאמינו שכל דפיקה בדלת היא ברכה מאלוקים ועל כן לא לקחו כסף שהוצע עליהם על ידי הפליטים וכי קוד הבסה הטבוע בכל נשמה אלבנית גרם לכך שהצילו את היהודים בחרוף נפש. מירושה קאדיו בתם של באסים ואיישה קאדיו סיפרה כי אביה שהציל יהודים בביתם אמר תמיד כי בכדי שהגרמנים יוכלו להרוג יהודי אחד בביתו הם יצטרכו להרוג קודם את כל בני משפחתו.
במעשיהם הטובים הוכיחו בני העם האלבני שאר רוח ומסירות נפש אנושית והם מהווים דוגמא ליכולת של כל בני האדם להזדהות אלו עם כאבם ומסורם של אלו ללא הבדל דת וגזע.