איבדתי את תחושת הזמן, שמואל בן מתניאל שפגשתי בעיר החדשה, סיפר שהרומאים הרגו את אביו ואת אחיו העולל לנגד עיניו. את בת דודתי עפרה אסרו בשלשלאות, כנראה תימכר לשפחה בארצות הים.
שמואל לא הסכים לרדת איתי אל רחוב הגיא, אל מרכז העיר הישנה. אני מרגיש זו חובתי, אני חייב לסקר את האירועים האיומים האלו, למרות שאין לי מושג עבור מי אני כותב.
במורד העיר העליונה, הכל הרס וביזה, ביתו של צוריאל העשיר פרוץ לכל עבר, וכלי הזהב מתגוללים לצד גופות משפחתו המפונקת. לא אוכל לשכוח את פניו מדושנות העונג באסיפת העם האחרונה שנערכה בכיכר דוד. "תסמכו עליי" הוא צעק שם לכולם, "אני יכול לקנות את טיטוס". כן, כן. מעניין מה עלה בגורלו.
השמש של חודש העצים מתחילה ללהט את האוויר שגם כך מצחין ודחוס באימה משתקת. מרחוק אני מבחין בקבוצת חיילים רומאיים שועטת במורד הרחוב, הבתים עולים באש. הזעקות מתגברות, הנה אני מתקרב אל זירת הקרב.
לא. זה לא קרב, זה טבח. אף אחד לא מתנגד להם, לפחות לפי מה שנראה מכאן, אנשים נמלטים מהבתים הבוערים לכל עבר, הרומאים אפילו לא טורחים לרדוף אחריהם. הם ממשיכים להשליך לפידים בוערים לחלונות הבתים.
אוי, הם עושים את דרכם מטה על מנת להיערך בתחתית מדרגות חולדה. המון קסדות נחושת ממורטת מנצנצות בתחתית הר הבית. רחוב הגיא נראה מפה כמו נחיל שחור שנע ונד מצד לצד, שם מתרחש כנראה הקרב האמיתי.
ככל שאני מתקרב לחומת שלמה, יותר ויותר חודרת לראשי ההכרה, שהפסדנו במערכה. חייליו הרעבים של יוחנן מגוש חלב לא יכלו להמון הרומאים הממלא עכשיו את סמטאותיה של העיר הישנה.
כנראה שאין לי מה לחפש שם. כדאי שאלך לעיר דוד, מפה נראה ששקט שם. אני לא מבחין בתנועת חיילים ואויבים.
ההיכל קורן באור שמש הצהריים. אני לא מסוגל לשמוע את שוועת הפצועים שעולה מכל עבר. אטמתי את עצמי. לא יכול להכיל את האימה הזו.
אכתוב לכם שוב כשאגיע לבתים הדרומיים של רחוב קדרון. אין שם תנועה ונראה לי שכל הדרמה מתחוללת סביב צידו המערבי של בית המקדש.
אני לא בטוח שאוכל לכתוב בצורה אובייקטיבית. אין דיו ואין קסת שיוכלו להעביר לכם את ההתרחשויות האמיתיות. אני מנסה לתעד זאת עבור מי, אינני יודע...