עצם העיסוק באשמה הוא קשה ולא קל, ולא משנה כמה ננגן ונפייט אותו. לא ראוי להיות כל היום בצער וחרטה, אלא ראוי לקצוב איזה זמן מיוחד, ושאר היום – להשתדל להיות בשמחה (ע"פ תניא פרק כ"ו).