אין הורה שלא התמודד איתו, עם הפה הקמוץ בחוזקה של הפעוט הסרבן הממאן בתוקף לבצע פעולה חיונית ונעימה כמו...אכילה. המרדף המסורתי של האם אחר ילדה עם הבננה איננו בגדר קלישאה בלבד, המזון אולי משתנה, איך ילדים בד"כ נוטים לראות בפעולה האהובה עלינו כ"כ מטרד מיותר ומעיק שהם בהחלט ישמחו להיפטר ממנו. אז למה אנחנו מתעקשים על ההאכלה הכפייתית הזאת? האם זה הכרחי? ואם כן, מה היא הדרך הנכונה לעשות זאת?