במהות ענייני חג שמיני עצרת ושמחת תורה מוטלת עלינו החובה להבין מספר דברים.
ראשית כל, מדוע בכל חג וחג יש לנו מצווה מסוימת שמצווה אותנו התורה ואילו שמיני עצרת כביכול ריק ממצוות, ולמשך, בראש השנה יש את השופר, ביום כיפור את העינוי והצום, בחג הסוכות את הסוכה וארבעת המינים, ושמיני עצרת שרגל בפני עצמו הוא אין בו שום מצווה, יוצאים אנו מהסוכה, נפרדים מארבעת המינים ונשארים בלי כלום לכאורה..
שנית, ידוע מה שמובא בגמ' (מגילה כט ע"ב) דבמערבא- בא"י- סיימו את התורה כל שלוש שנים ולא כל שנה. בתקופת הגאונים הנהיגו לסיים כל שנה בשמיני עצרת. ומובא בפוסקים שהביאו סימוכין מהזוה"ק ובמדרש.
ויש להבין מדוע תיקנו לסיים הסדר דווקא בשמיני עצרת?
ובנוסף יש להבין מהו מקור מנהג ההקפות שנהגו בתפוצות ישראל בשמחת תורה דווקא. ומדוע שונה זה מכל ההקפות שהקפנו עם הארבעת מינים במשך ימי חג הסוכות?
ונענה בסיעתא דשמיא על ראשון ראשון, ועל אחרון אחרון.
"עוז והדר לבושה ותשחק ליום אחרון"
ונראה אכן לומר ששמיני עצרת הינו תכלית עבודת הימים הנוראים שהתחלנו בחודש אלול, וכשם שמראש השנה עד יום כיפור ישנם עשרה ימים של תשובה מאהבה כמוכן ישנם עשרה ימים בין יוה"כ לשמיני עצרת של תשובה מאהבה. בשמחת תורה אנחנו נדבקים בהקב"ה. בשונה משאר הרגלים והמועדים, בשמיני עצרת אין מצווה מיוחדת ליומו. בראש השנה מצוות עשה לשמוע קול שופר, ביום הכיפורים מצוות "ועיניתם את נפשותיכם", וכן בסוכות וכן בפסח. בשמיני עצרת, אין מצווה מיוחדת, אלא מתוקף קדושתו של היום הנשגב, עם ישראל זוכה להדבק בהקב"ה בבחינת "נגילה ונשמחה – בך".
בחודש אלול השתמשנו במידת היראה מהי"ת להתקרב אל הקב"ה, ביקשנו סליחות ותקענו בשופר על מנת לעורר את עצמינו להתקרב אליו יתברך, בראש השנה המלכנו את הקב"ה עלינו ועי"כ יצאנו בדימוס, חזרנו בתשובה שלימה אחרי הכרת גדולתו יתברך בראש השנה במשל עשרת ימי תשובה והגענו ליום כיפור לבקש ערעור, כפרה וטהרה על חטאינו בשמך השנה כולה.
אחרי זה התחלנו בתשובה מאהבה אחרי שבטוחים אנו שהי"ת סלח לנו על חטאינו, ומבינים אנו שעכשיו יש להתקרב להי"ת מצד האהבה שיש לנו אליו,
ראשון הוא לחשבון עוונות.
הי"ת מצוה אותנו להיכנס ולדור עימו בסוכה, כדרך האוהבים, והמשיך אותנו בחיבור ע"י הסוכה וד' המינים.
אם בסוכות התחלנו תהליך של שמחה על עצם ההתקרבות שלנו להקב"ה מתוך אהבתו אלינו על אף החטאים- ובסוכות ה’ מכניס אותנו לדור עימו שמראה על קירבה ואהבה - בשמיני עצרת עם ישראל והקב"ה לבד בלי שום חוצץ, כחתן וכלה בחדר הייחוד.
בשמיני עצרת מגיעים אנו לידי הכרה שסוף תהליך ההתקרבות להי"ת באותו חדר יחוד כדברי הזוה"ק שיראל ואורייתא וקוב"ה חד הוא.
אין לנו צורך בשום גורם חיצוני שיחבר ביננו, החיבור עם הקב"ה הוא פנימי רק ביחד עם תורתו.
סיום קריאת התורה שמיני עצרת דווקא
ולכן תיקנו הגאונים לסיים את קריאת התורה בציבור פעם בשנה דווקא בשמיני עצרת להביא לידי ביטוי שאין לנו יותר צורך בשום גורם לחבר ביננו עם הי"ת רק התורה הקדושה.
ואין לך יום יותר ראוי לזה מיום שמיני עצרת החג הזה שבו מסיימים אנו את קריאת התורה השנתית ועושים אנו שמחה לכבודה של תורה, משום שביום זה אנו מבינים את הקשר האמיתי והמיוחד שיש לנו עם בורא עולם. ונמצא א"כ מובן העדר חיוב מצוה מיוחדת לשמיני עצרת. וגם מובן מדוע תיקנו שמחת תורה דווקא בשמיני עצרת.
לגבי ההקפות יש עניין נשגב במהותם.
מצינו בנביא שיהושע הקיף את יריחו ז' פעמים עד שנפלו החומות, וביארו בספה"ק ששם הוצרך להקיף לשבור כוחות הטומאה, וכשנפלו החומות הגשמיים, כפועל יוצא נפלו חומות הטומאה הרוחניים.
בשמחת תורה כסיום לתהליך התקרבותינו ושובנו להקב"ה זקוקים אנו עדיין לשבור את המחיצות שנתהוו ע"י חטאינו ופשעינו. וזאת ע"י התדבקות במידות היסודיים של חסד, גבורה, תפארת וכו' שיסדו לנו גדולי העולם בעבודת ה' של אברהם יצחק יעקב משה אהרון יוסף הצדיק ודוד המלך ע"ה.
רק אז מגיעים אנו לייחוד השלם ביחד עם קוב"ה ושכינתיה.
במשך ימי החג הקפנו את התיבה שעליה הספר תורה ע"י ארבעת המינים. הוצרכנו לכלי עזר ואמצעי להידבק לתורה הקדושה, ואילו בשמיני עצרת מקיפים אנו את התיבה ביחד עם הספר תורה ללא שום מחיצה, הגענו לדרגה שאין שום מחיצה מפרידה לתורה הקדושה.
וכמ"ש ביהי רצון שלפני שלפני ההקפות: "ובכל הקפות אלו תפיל חומת ברזל המפסקת בינינו ובינך ונהיה מוקפים בתו"מ.
וכבר אמר קדוש ישראל, מרן רבינו ישראל סלנטר זצוק"ל: מה שהסכל אינו משיג ביוה"כ בשעת נעילה, זוכה החכם להשיג בשמחת תורה על ידי ההקפות מתוך שמחה.
ודי בזה ע"י ההקפות לנצל את ההזדמנות האחרונה לקרוע אם יש אילו פתקאות של גזירות לא טובות שנגזרו עלינו ח"ו בראש השנה ויום כיפור, ע"י השמחה בהקפה של ספר התורה רגע לפני שימסרו לאותם שלוחים לקיים את מה שכתוב בהם .
יה"ר שאכן נזכה להיתדבקות מלאה בהי"ת ובתורתו ועי"כ לגזירות טובות ישועות ונחמות.