יש לדון על עצם העניין שקבעו לנו חז"ל את סיום ושמחת תורה דווקא בחג שמיני עצרת, ומדוע לא תיקנו כן בחג שבועות?
ונראה אכן לומר ששמיני עצרת הינו תכלית עבודת הימים הנוראים שהתחלנו בחודש אלול, וכשם שמראש השנה עד יום כיפור ישנם עשרה ימים של תשובה מאהבה כמוכן ישנם עשרה ימים בין יוה"כ לשמיני עצרת של תשובה מאהבה. בשמחת תורה אנחנו נדבקים בהקב"ה. בשונה משאר הרגלים והמועדים, בשמיני עצרת אין מצווה מיוחדת ליומו. בראש השנה מצוות עשה לשמוע קול שופר, ביום הכיפורים מצוות "ועיניתם את נפשותיכם", וכן בסוכות וכן בפסח. בשמיני עצרת, אין מצווה מיוחדת, אלא מתוקף קדושתו של היום הנשגב, עם ישראל זוכה להדבק בהקב"ה בבחינת "נגילה ונשמחה – בך". אם בסוכות החלנו תהליך של שמחה על עצם ההתקרבות שלנו להקב"ה מתוך אהבתו אלינו על אף החטאים- ובסוכות ה’ מכניס אותנו לדור עימו שמראה על קירבה ואהבה - בשמיני עצרת עם ישראל והקב"ה לבד בלי שום חוצץ, כחתן וכלה בחדר הייחוד.
אנחנו אומרים בימים אלו מזמור כז בתהילים של "ה' אורי וישעי".
וכתוב בספרים הקדושים שכל האומר מזמור זה בוקר וערב מר"ח אלול עד אחר שמחת תורה דבר יום ביומו, מובטח לו שמוציא שנותיו בטוב ויערב לו, ואפילו גזירה רעה כתובה על האדם מן המים, יכול לבטל. ומעביר מעליו כל גזרות קשות ורעות, ויוצא בדימוס זכאי בדין ועי"ז יכניע כל המקטרגים. ועיי"ש שביארו שיש שם י"ג הוויות כנגד כנגד י"ג מכילן דרחמי וכו’ .
ויש לבאר את משמעות העניין, ונ"ל שבאותו מזמור בא לידי ביטוי הרגש העמוק המחבר אותנו עם הקב"ה. שהרי באותו מזמור דוד המלך אומר: אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש שבתי בבית ה' כל ימי חיי לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו". וצריכים להבין, מה זה אחת שאלתי בלשון עבר, אותה אבקש בלשון עתיד? וכן מה פשר תשובתו של דוד המלך ע"ה "שבתי בבית ה' כל ימי חיי לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו".
יש שאלה ויש בקשה. מה העבר ומה העתיד ומה הבקשות? המלבי"ם מפרש כי דוד המלך היה בנערותו רועה צאן, והקב"ה בחר בו והמליכו אותו למלך על ישראל. ושאלתו היתה, "שבתי בבית ה' כל ימי חיי לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו". ולכאורה יש כאן שני מושגים שונים, שמצד אחד "שבתי" הוא אחד שיושב כל היום בבית המדרש וכל היום הוא מתעסק בתורה, ואילו המושג של "לבקר בהיכלו" אינו עניין של קבע כמו "שבתי" אלא ביקור בעלמא כמו אדם שבא לבקר אצל חברו שאינו "יושב" אצלו אלא מבקרו לשעה קלה והולך לו לאחר מכן. מבאר המלבי"ם שבדיוק בזה טמונה גדלות הבקשה: שיזכה לשבת כל ימי חייו באהלה של תורה, ושבכל יום ויום יהיה כמו "מבקר בהיכלו", שבכל יום תהיה בהתלהבות ובהתלהטות. כמו היום הראשון שבו מגיעים בתחילת ה"זמן" או בפעם הראשונה שבו הוא פותח את הסוגיא.
על הפסוק בפרשת כי תבוא "ושמחת בכל הטוב", מבאר האור החיים הק' וז"ל: "גם ירמוז במאמר ב"כל הטוב" אל התורה, כאומרם ז"ל (אבות פ"ו מ"ג) ואין טוב אלא תורה, שאם היו בני אדם מרגישין במתיקות ועריבות טוב התורה היו משתגעים ומתלהטים אחריה ולא יחשב בעיניהם מלא עולם כסף וזהב למאומה כי התורה כוללת כל הטובות שבעולם", עכ"ל.
ביום זה של שמיני עצרת בו אנחנו נמצאים עם הקב"ה בחדר יחוד דווקא מנצלים אנו את ההזדמנות הנכספת לשמוח בתורתו הקדושה.
כל אדם מישראל צריך לקבל רוממות ושמחה גדולה על חלקו בתורתנו הקדושה. אם נשכיל בימים אלו להתבונן ולהכיר בתורה שהקב"ה נתן לנו ולשמוח שזכינו להיות ממקבלי התורה וחלק מעם ה' ולדרוש כמה אנחנו רוצים להתדבק בהקב"ה ולנצל את הרגע המיוחד של קירבתנו עם הקב"ה בחדר היחוד שלנו עימו ביום שמיני עצרת אז בודאי שגם נזכה שבכל יום ויום יהיה בבחינת "לבקר בהיכלו". ועי"כ יבוטלו כל הגזרות הרעות אם חלילה נגזרו עלינו ונזכה לפתקא טבא רגע לפני שנמסרו לשלוחים לבצע.
חג שמיני עצרת ושמחת תורה שמח!
אברהם בליקשטיין, ירושת"ו.