"כשהתחלתי את לימודי התואר הראשון בקמפוס החרדי באוניברסיטת בר-אילן, לא היתה לי עבודה ודלתות לא חדלו להיטרק בפני; בסוף השנה הראשונה ללימודים, כבר ניהלתי תיכון מורכב," אומרת אתי, שסיימה בהצטיינות תואר ראשון דו-חוגי במנהיגות ובניהול מערכות חינוך. עוד לא מאוחר להפוך את שנת תשפ"א לשנה משפיעה ומשנת חיים
אתי, נשואה ואמא לשני בנים, עסקה במשך שנים בהוראת מחשבים במגזר החרדי, אך כשרצתה להתקדם היא נתקלה בחומות. "משרות טובות בתחום ההוראה מחייבות תואר ראשון, לכן החלטתי לעזוב את ההוראה ולנסות להתקדם במסלולים אחרים. הייתי מזכירת מנכ"ל והמשכתי לשאוף למשרות משתלמות יותר, למשל, למזכירוּת בכירה. הרגע שבו הבנתי שללא תואר ראשון לא אוכל להתקדם – לא בהוראה ולא בשום תחום אחר – היה כשנפתחה משרה ממשלתית מושלמת בשבילי ממש ליד הבית. בכיר בארגון ניסה לעזור לי מתוך היכרות אישית, בדק ובירר, אבל חזר עם תשובה שתנאי הסף הוא תואר ראשון, ושהמשרה פשוט חסומה בפני. הרגשתי החמצה של ממש," מספרת אתי.
תחילה, חיפשה מסלולים קצרים יותר, "אחרי שכבר נרשמתי לכל מיני תארים, שהיו בבחינת פשרה, הבנתי שאם אני רוצה להתקדם בחיים, לא מספיק כל תואר ראשון. אני חייבת תואר ראשון מקצועי ואיכותי. כבר התחלתי להבין שיש הבדל עצום בין תואר מאוניברסיטה לתואר ממכללה, אין לזה מספיק תהודה במגזר שלנו. היום אני אומרת לכל מי שמתייעצת אתי: אל תעשי את הטעות שאני עשיתי, אל תבזבזי את זמנך, תשקיעי בעצמך ובעתיד שלך ושל המשפחה שלך. תראי איזה השפעה יש לכך על החיים שלי, מאיפה התחלתי ואיפה אני היום."
בתום השנה הראשונה ללימודיה, אתי נתקלה במודעת דרושים למשרת ניהול. "רק בזכות הלימודים היה לי האומץ להציע את עצמי למשרה הזאת. עברתי שלושה או אפילו ארבעה ראיונות, עם מנהלת התיכון, עם סמנכ"ל רשת החינוך, עם אחראית התחום הפדגוגי של הרשת, הפגנתי ידע בראיונות, דיברתי את השפה והשתמשתי נכון במושגים החשובים שלמדתי. נוסף על כך, באתי עם לא מעט העצמה נשית וביטחון, שקיבלתי מהמרצות ומהמרצים באוניברסיטת בר-אילן – רק בזכות הרוח והכלים האלה התקבלתי," מדגישה אתי.
"ממש חשוב לי לציין, בחרתי בקמפוס החרדי באוניברסיטת בר-אילן כי רציתי תואר ראשון יוקרתי, לא חשבתי שאחזור שוב להוראה. הקורסים נתנו לי העשרה מצוינת, תובנות כיצד להתנהל וכלים רבים, שיכולים לשמש אותי בעבודה ובניהול בכל מיני ארגונים, לאו דווקא במערכת החינוך. היתרונות בבר-אילן מתחילים כבר בתנאי הקבלה, לא דרשו השלמת בגרויות או פסיכומטרי, קיבלו אותי על בסיס התעודות שהיו לי. בהמשך, כשלושה חודשים אחרי שהתחלתי ללמוד, התמודדתי עם התפרצות של מחלה שחייבה אשפוז ממושך. ההוצאות הרפואיות הגיעו לאלפי שקלים, כבר התייאשתי ואמרתי לבעלי שאנחנו במצב כלכלי שלא מאפשר את המשך הלימודים, צריך לפרנס בית. דווקא בעלי אמר לי: 'את הלימודים הללו אני לא לוקח לך. זמן שאת מקדישה לעצמך, חוזרת עם אור בעיניים, על זה לא נוותר'.
בבר-אילן נרתמו לקראתי – סגן הרקטור של האוניברסיטה, לא פחות, מצא את הזמן לשמוע אותי ולסייע לי. קיבלתי גם מלגת לימודים וגם הכרה בלקות למידה והקלות מתאימות. הרגשתי שהמערכת עושה הכול כדי שאצליח. ובמהלך האשפוזים, כשכתבתי את העבודות, שכחתי שאני בבית החולים, הראש שלי היה משוחרר ממיטת הטיפולים, מהאינפוזיה, מכל המצב המדכדך, ואף שהרבה דברים בחיים שלי נעצרו – ידעתי שאני ממשיכה להתקדם," משתפת אתי בהרבה התרגשות.
"בר-אילן היא יותר ממוסד לימודים, זו משפחה מיוחדת. מצאתי אצל המרצים אוזן קשבת, באמת אכפת להם ממך. באחד השיעורים העליתי דילמה מורכבת מבית הספר. עסקנו בה לעומק גם הסטודנטיות תרמו מהניסיון שלהן, כמה מהן מנהלות בעצמן, וגם המרצה. ואז, לאחר השיעור, בעודי הולכת במסדרון, המרצה ניגש אלי וביקש להוסיף עוד דבר. לזה אני מתכוונת כשאני אומרת שיש מסירות בלתי-רגילה, השיעור כבר נגמר, והוא עוד חשב איך לעזור לי להיזהר שלא ליפול למלכודות ולנסח את דברי נכון."
אתי מדברת במהירות האור ואת האנרגיה האדירה שלה אי אפשר לפספס, רק מעטים סביבה יודעים שהיא מתמודדת גם עם נכות פיזית. "לא פעם אני נשאלת איך אפשר לעמוד בכל המטלות בבית, בלידות, בעבודה ולהקדיש ללימודים את היום החופשי היחידי שיש לך? ואני אומרת: זה היום החופשי האמתי! כשיש לי יום חופשי בבית, אני בכביסות, בבישולים, בקניות וגם בעבודה, בייחוד בעבודה דינמית כמו שלי; אני ממשיכה בבירורים, בטלפונים, הראש שלי שם. כשאת בלימודים את בעולם אחר! את שומעת הרצאות מרתקות, מדברת עם חברות בגילך ומעולמך, שתחומי העניין שלהן דומים והן בראש שלך. אחרי שנתיים של לימודים משותפים, שהתקיימו גם בקמפוס עצמו וגם בזום, התגבשנו לקבוצה תומכת וקרובה מאוד. ולשמחתי, כמנהלת, תואר שני הוא הכרחי, וללא ספק אוניברסיטת בר-אילן היא הבחירה הראשונה שלי גם להמשך הדרך."
