היה זה יממה לפני ראש השנה אשתקד, שוחחתי עם התלמידים על מהות היום ופירטנו מהי המלכת הקב"ה ואיך אנחנו מיישמים את זה הלכה למעשה, שוחחנו התברכנו ונפרדנו, נכנסתי לחדרי ולפתע דפיקות בדלת, אני פותח וגדעון (שם בדוי) בפתח, הוא מבקש לדבר, מתיישב, מסתכל עלי והמילים לא יוצאות... אבל הדמעות מהעיניים כן זולגות ובשפע, הוא מסתכל עלי מנסה להתגבר ולא מצליח, אני נותן לו להירגע עם כוס מים וממתין בניחותא, ולאחר דקות ארוכות הוא מספר לי ואלו היו מילותיו:
בהיותי ילד התלותי לאבי לבית כנסת, ישבתי לידו שמעתי שופר התפללתי גם שיחקתי וכך השנים חלפו, ככל שהתבגרתי התפילות קבלו משמעות, מהותו של השופר התעמק, והימים היו מרוממים, עד גיל 15 שחוויתי משבר אישי קשה שבגינו עזבתי את עולם הישיבות, שמרתי על עצמי מבחינה רוחנית אבל למסגרת ישבתית לא חזרתי, (סיבת המשבר היא נדון בפני עצמו ומתאימה יותר לערב יום כיפור...), בהגיע ראש השנה הייתי רחוק מעבודת הימים הנוראים, היה קשה לי לחשוב על עצמי מתפלל בבית כנסת הקבוע ולכן עברתי לבית כנסת אחר בשכונה ששם לא הכירו את התפילות שלי משנים עברו, כשהש"ץ החל בערבית לנגן את המנגינה של ברכו, הרגש התגבר וכל השנה האחרונה חלפה לי מול עיני, ובעיקר הצביטה בלב "איפה הייתי שנה שעברה ואיפה השנה- כמה התרחקתי???" וכך ישבתי בוכה ושבור בשולי בית הכנסת לא מצליח להתקדם בתפילה, בסיום התפילה חמקתי במהירות לביתי בלי רצון לפגוש איש, והשאיפה כמעט הצליחה לי, עד הכניסה לבית הורי שם פגשתי בשכן ר' לייבל אדם יקר ניצול שואה, הוא תפס את ידי בחום ובלבביות ובירך "לשנה טובה תכתב ותחתם וכו'" והוא לא עזב את ידי, הוא הסתכל לתוך עיני ואמר לי בחום ואהבה יוקדת וכך היו דבריו:
"נוהגים לקרוא בראש השנה בפרשת הגר וגירוש ישמעאל וכמה טעמים בדבר, אחד מהם על פי מה שכתוב בו "אל תיראי כי שמע אלוקים אל קול הנער באשר הוא שם" ובמדרש נאמר (בראשית רבה נג) "אמר רבי סימון קפצו מלאכי השרת לקטרגו אמרו לפניו: רבון העולמים אדם שהוא עתיד להמית את בניך בצמא אתה מעלה לו באר? אמר להם: עכשיו מה הוא, צדיק או רשע? אמרו לו: צדיק. אמר להם: איני דן את האדם אלא בשעתו" מדברי חז"ל אלו עולה שאין דנים את האדם אלא כפי מצבו באותה שעה, על דרך זה אנו מבקשים שידונו אותנו לפי מצבנו עתה ביום הדין, כאשר אנו בהתעוררות תשובה ומרבים בתפילה זה ענינו של היום הזה "ראש השנה" להתעורר ולבקש על חיינו, בכח התפילה והדמעות זוכים שדנים אותנו לפי מצבינו באותה השעה ולא על פי מעשינו בעבר ובעתיד חז"ל אמרו: שערי דמעות לא ננעלו. בכח הדמעות נפתחים כל השערים וזוכים לטוב ולברכה, גדעון שתהיה לך שנה טובה והוא הוסיף במנגינה חודרת לבבות באשר הוא שם... גדעון איפה שאתה נמצא זה טוב רק תתפלל ותבקש "
ר' לייבל נעלם במדרגות .... הוא נעלם אבל דבריו לא נעלמו והיו כמים על נפש עייפה, למחרת למחרת התפילות היו אחרות והתחושות היו אחרות, "באשר הוא שם"..... אלו היו המילים שריצדו מול עיני כל ראש השנה ונתנו לי כוח בתפילה, שנה אחר כך בערב ראש השנה דפקתי אצל ר' לייבל וביקשתי ממנו לחזור על הדברים, והוא חזר עליהם מילה במילה עם המנגינה ובשמחה, ולי הם היו כמשיב נפש, אבל השנה אני כבר לא ידפוק על הדלת שלו, השנה אני יקיים את הכתוב בהלכה לילך לקברי צדיקים ואני ייסע בערב ראש השנה לפקוד את קברו של ר' לייבל שבהר המנוחות.... וגדעון בוכה ובקול גדול על גבול הצעקה אומר השנה אין מי שיגיד לי במנגינה חודרת לבבות באשר הוא שם... גדעון איפה שאתה נמצא זה טוב רק תתפלל ותבקש, ואיך אני יכנס לראש השנה??
הסיפור אמיתי לחלוטין! ומוקדש לכל אותם הנערים היקרים והנפלאים שהם אולי לא יושבי בית המדרש אבל התפילה שלהם יקרה לאבא שבשמים, ואין מי שיגיד להם במנגינה חודרת לבבות "באשר הוא שם...." רק תתפלל ותבקש!
הכותב הינו ראש בית המדרש ברקאי- ישיבת ההסדר החרדית חיספין