המילה סליחה רגילה מאוד בחיי היום-יום שלנו – אם בהתנצלויות של ממש ואם בפניות דוגמת "סליחה, מה השעה?".
השורש סל"ח מצוי בעברית העתיקה ובלשונות שמיות אחרות. באכדית הוא מציין התזת מים לשם ריפוי, טיהור וכדומה.
בתנ"ך רק אלוקים סולח (או יכול לסלוח), כגון בדו-שיח המפורסם שלאחר חטא המרגלים: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל ה'… סְלַח נָא לַעֲוֹן הָעָם הַזֶּה כְּגֹדֶל חַסְדֶּךָ וְכַאֲשֶׁר נָשָׂאתָה לָעָם הַזֶּה מִמִּצְרַיִם וְעַד הֵנָּה. וַיֹּאמֶר ה' סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ" (במדבר יד, יג–כ).
במזמור תהלים ק"ל הידוע - הסליחה מוצגת במפורש כנחלתו הבלעדית של האל: "כִּי עִמְּךָ הַסְּלִיחָה לְמַעַן תִּוָּרֵא"(קל, ד) – כלומר: רק לך היכולת לסלוח, כדי שייראו מפניך.
(תִּוָּרֵא היא צורת עתיד של נוֹרָא – כמו נוֹלַד, יִוָּלֵד, תִּיוָּלֵד).
ה"סליחות" הן סוגה מיוחדת של תפילות ופיוטים שעיקרם בקשת סליחה מאלוקים. את הסליחות נהוג לומר בחודש אלול, בעשרת ימי תשובה ובימי תענית.
בימי הביניים התרחב השימוש במושג הסליחה לתחום שבין אדם לחברו. כך למשל הביטוי המקראי עמך הסליחה (או 'אתך הסליחה') משמש בשו"תים כביטוי התנצלות – לרוב בגוף שלישי, כגון "ועם האדון הסליחה…".
בעת החדשה נעשתה אף המילה סליחה כשהיא לעצמה ביטוי התנצלות – בעקבות לשונות אירופה. בהשפעת לשונות אלו משתמשים בה כיום גם כמילת נימוס להסבת תשומת הלב לפני שאלה או בקשה.
מי שהוא נוח לסלוח מכונה בלשוננו סַלְחָן, והנטייה לסלוח מכונה סַלְחָנוּת.
בלשון התפילה והפיוט הסַלְחָן או הסוֹלְחָן הוא כמובן אלוקים. שֵם התואר המקראי המקביל הוא סַלָּח – על משקל קַנָּא ('אל קנא').
המחילה עולה לראשונה בספרות ימי הבית השני, ושלא כמו הסליחה היא אינה בלעדית לאלוקים. בהקשרים רבים מָחַל פירושו 'ויתר', כגון 'מחל על שטר החוב', 'מחל על כבודו'.
הסברים שונים ניתנו לגיזרונו של השורש מח"ל: יש המציעים כי הוא גלגול של חל"ל (הפיכת דבר לחולין, ומכאן התרה), שכן בארמית נמצא תיעוד מועט גם לשורש חל"ל בהקשר של סליחה.
לפי דעה אחרת מח"ל קשור לשורש הערבי מה"ל המציין עדינות ומתינות.
ויש שהציעו לקשור את השורש מח"ל לשורשים האחים מח"י ומח"ק – שכן המחילה היא מעין מחייה ומחיקה של העוונות.
בלשון ימינו הפועל הרגיל הוא סָלַח, ואילו הפועל מָחַל משמש בעיקר בלשון הגבוהה ובצירופים כגון 'מחל על כבודו', 'מָחוּל לך'.
לעתים יש שימוש בצמד המילים 'סליחה ומחילה' לשם הדגשה. צמד זה לקוח מלשון התפילה: "אבינו מלכנו כָּתְבֵנוּ בספר סליחה וּמחילה".