איתמר אביסריס מספר על ההשראה לשיר: עומר נכנס לבית הקפה בבעלותי לחפש עבודה כשהיה בגיל 16, בחור צנום מופנם ציציות בחוץ ופיאות קצרצרות, תוך זמן קצר למד את העבודה בבר בקלילות וביעילות ותפס את רוב המשמרות אחה"צ.
עם הזמן עומר הרגיש פתיחות עימי ושיתף אותי בלבטים ובהתחבטויות איתם הוא מתמודד בנושא דת ואמונה, הבנתי שעומר נולד למציאות של צביון דתי, מעין מצב של אין ברירה, אבל לא באמת לימדו אותו מהי אמונה, אהבת השם תמימה (מלשון שלימות)…
במהלך השנים ישבנו ודיברנו רבות על נושאי דת ואמונה, השקפת העולם שלי כחוזר בתשובה, מול השקפתו על העולם ממנו באתי אשר קסם לו יותר ויותר.
היה זה לאחר יום הכיפורים במשמרת שגרתית עומר אמר לי שיש לו משהו חשוב לספר לי, הוא סיפר לי שביום הכיפורים האחרון הוא החליט לא לצום לפרוק כל עול ולעשות מה שבא לו, ואיך שבא לו…
הבטתי בעיניו וראיתי שהוא נחוש לצאת למסע של חייו.
עומר הביט בי כממתין למוצא פי, לאחר שהתעשתתי אמרתי לו, שלא משנה לאן הוא ילך ומה יעשה שהוא תמיד יהיה הבן של הקב"ה ושלא ישכח שאין דבר העומד בפני התשובה…
לא שמעתי מעומר מספר שנים עד אותו הבוקר שקיבלתי הודעה קצרה: " היי זה עומר העובד שלך לשעבר, אני יודע שלא דיברנו מזמן אבל אני זקוק לעצתך…".
חזרתי אליו, הוא אמר לי שהוא מאושפז בבלינסון ואם אני יכול להגיע, למחרת הגעתי, ראיתי את עומר שוכב במיטה תחבושות כיסו את רוב גופו, עומר התקשה לדבר ואז הוא החל לספר לי שבמהלך טיול באוסטרליה, בחווה בה הוא עבד, בלילה אירעה שריפה והוא נלכד בתוכה, בין חיים למוות כשגופו נשרף ברגעים האחרונים, הוא נזכר בשיחה שלנו לפני מספר שנים, שתמיד הוא יהיה הבן של הקב"ה, אז צעקתי וזעקתי ממעמקי ליבי לקב"ה שיציל אותי שיתן לי עוד הזדמנות, שאני עוד לא מוכן ללכת...
עומר מספר לי, באותו הרגע הרגשתי כמו משה רבינו שהקב"ה נגלה אליו, מתוך הסנה הבוער.
הרגשתי שהקב"ה קורא לי לחזור, ברגע אחד קיבלתי אומץ התחלתי לרוץ עד כלות כוחי, קפצתי מהחלון והתעוררתי בארץ..
הבנתי שהייתי מורדם ומונשם מספר ימים, תלוי כחוט השערה בין חיים למוות, הרגשתי צער גדול עמוק בפנים כזה שמילים לא יכולות לתאר, שהחמצתי את הייעוד שלי, צער בלתי מובן שאכזבתי את הקב"ה…
דמעות של התרגשות ניגרו מעיניי חיבקתי את עומר ואמרתי לו:" כל עוד הנר דולק, ניתן עוד לתקן… תאמין שאם אפשר לקלקל, אפשר לתקן…".