עובדיה חממה: המדרשיר לפרשת השבוע "האזינו" מלמד אותנו באופן מובלע, דרך השתקפות דמותו של משה, המנהיג הנערץ, עוד אחת מהתכונות הנדרשות לנו בהנהגה ובשירת חיינו.
משה זוכה לראות את הארץ מנגד, אך לא להיכנס אליה. כמה מאכזב מבחינתו. הוא מתחנן ומתחנן (פרשת "ואתחנן") ומתפלל לשנות את רוע הגזירה, אבל אינו מצליח לשנות את הדין. אז מה הלימוד? שמידה חשובה היא לדעת לקבל את הדין, שלא כולו רע: יש בו ממד גנוז מרפא, ומכאן מרחם ומנחם.
הכול זמני, ממש כמו שהסוכות מסמלות את ממד הארעיות בחיינו ולצד זה את ממד ההשגחה. בסוף, בפרספקטיבה הראויה, מגיעות השלמה, הבנה והכרה במגבלת הכוח ועוצם היד האנושית של כל אחד מאיתנו, מקטן עד גדול.
בשלב כזה או אחר, מגיע הרגע שגם אתה מתבקש לפנות את הדרך, את ההנהגה ואת השליטה, גם אם עד כה היית כל יכול.
יותר מזה: יש נחמה בראייתך את האחר מממש את הנתיב המבורך שהובלת. אין פה הפסד, אלא לימוד לנחמה ולהעברת הלפיד בזמן, לאדם ראוי ובאופן הנכון, בלב אומר שירה ותודה ובאפס מרירות, שהרי איש לא יחיה לנצח.
שנות חייך קצובות, וברור שלא תצליח לממש בעצמך את כל מפעל חייך, אבל אם תאציל את הסמכות באופן הנכון ובכך תגרום להמשכיות החיוּת של מפעל חייך, הרי אתה ומפעלך חיים המה. זכות השמורה לצדיקים היא כשמלאכתך נעשית בידי אחרים. היש נחמה גדולה מזו?!
וְגַם אִם מִנֶּגֶד אֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ,
מִנֶּגֶד, מֵרָחוֹק, מִגֹּבַהּ הַר,
וְשָׁמָּה לֹא אָבוֹא, אֶל הָאָרֶץ הַמֻּבְטַחַת,
יֵשׁ בִּי נֶחָמָה וְיֵשׁ לֵב שָׁר.
יֵשׁ בִּי נֶחָמָה גְּדוֹלָה עַל כָּל הַיֵּשׁ,
עַל הָאֲדָמָה, עַל רוּחַ, מַיִם וְעַל אֵשׁ.
יֵשׁ בִּי נֶחָמָה גְּדוֹלָה עַל כָּל הַיֵּשׁ,
גַּם אִם יֵשׁ דְּבַר-מָה עוֹד לְבַקֵּשׁ.
גַּם אִם אֲנִי אֵינֶנִּי, הֲרֵי זָכָה עַמִּי
לְנַחֲלַת הָאֵל אֲשֶׁר נָתַן,
נָתַן לַאֲחֻזָּה, לְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל,
וְיֵשׁ בִּי נֶחָמָה וְלֵב צוֹהֵל.
יֵשׁ בִּי נֶחָמָה גְּדוֹלָה עַל כָּל הַיֵּשׁ,
עַל כָּל מָה שֶׁכְּבָר לֻטַּשׁ וְהִתְקַדֵּשׁ.
יֵשׁ בִּי נֶחָמָה עַל כָּל מָה שֶׁהִתְמַמֵּשׁ
גַּם אִם נִסְתָּר מִמֶּנִּי, גַּם אִם מִתְבּוֹשֵׁשׁ.
יֵשׁ בִּי נֶחָמָה גְּדוֹלָה עַל כָּל הַיֵּשׁ,
עַל כָּל מָה שֶׁכְּבָר הֻבְטַח וְהִתְמַמֵּשׁ.
כִּי מִנֶּגֶד תִּרְאֶה אֶת הָאָרֶץ,
וְשָׁמָּה לֹא תָּבוֹא,
אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נוֹתֵן
לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל.