חמישה עשר חודשים חלפו מאז מתקפת הטרור האכזרית של חמאס בבוקר שמחת תורה, מתקפה בה נרצחו למעלה מ-1,200 ישראלים ונחטפו 240 בני ערובה.
מאז, צה"ל מנהל מערכה רחבת היקף ברצועת עזה, במהלכה חוסלו אלפי מחבלים, נהרסו תשתיות טרור והושמדו מנהרות. העיר רפיח, שהייתה מעוזו של מנהיג חמאס יחיא סינוואר והפכה למוקד משמעותי של פעילות טרור, נמצאת כעת במרכז תשומת הלב העולמית.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
'כיכר השבת' התלווה ללוחמי צה"ל במסע מיוחד אל תוך לב האזור הלוהט ביותר כיום ברצועת עזה - העיר רפיח. מסע שחושף את המציאות המורכבת בשטח, את ההישגים המבצעיים ואת האתגרים העומדים בפני הלוחמים.
11:30 בבוקר, כרם שלום. אנחנו נפגשים עם הלוחמים שיכניסו אותנו לרצועת עזה. אחרי תדריך קצר הם מבהירים ש"המצב יחסית רגוע", אבל מבהירים "ברגע זה יכול להשתנות, אם יש ירי, אתם שוכבים לצד הכלים, אנחנו כבר נפעל". הקצין בודק שכולנו ממוגנים היטב ומבקש שנעלה על האמרים הצבאיים.
רגע לפני שאנחנו פותחים בנסיעה, אחד הקצינים מעיר לנו בחיוך: "תספרו לציבור שאנחנו מנצחים, זו האמת, אנחנו מרסקים אותם, מרסקים".
חולפת דקה והאמר מתחיל בנסיעה, שיירה של שלושה האמרים, כעשרה לוחמים איתנו, בכל כלי יש לוחם שעומד ומשקיף על תוואי הנסיעה כשידו על ההדק, דרוך לרגע בו מחבל ינסה להפתיע אותנו.
נסיעה של פחות מדקה ואנחנו כבר עוברים את מעבר הגבול, אותו מעבר שמחבלי הנוח'בה פרצו בבוקר שמחת תורה ודרכו חדרו ליישובי העוטף כדי לבצע את הטבח הנוראי.
חולפות דקותיים ואנחנו כבר במעבר רפיח המצרי, מימין אלינו אנחנו רואים את המעבר שהיה אחד מהעורקים של הברחות הנשק לארגון הטרור חמאס. כעת המעבר סגור לאחר שצה"ל השתלט עליו וניהל קרבות מול מחבלי חמאס.
לאחר עצירה קלה אנחנו עולים על ציר פילדלפי, ציר שנמצא במרכז המחלוקת בשיחות המשא ומתן לשחרור החטופים והפסקת אש. הציר נסלל על ידי צה"ל ונראה כמו עוד כביש עירוני. הנסיעה על האספלט החדש לא מבלבלת לרגע, לאורך כל הנסיעה אנחנו משקיפים על העיר רפיח שהפכה לעיי חורבות.
"זה העורק הראשי של הברחות חמאס", אומר לנו אחד הקצינים, "לא בכדי חמאס רוצים שצה"ל יעזוב את הציר הזה, האחיזה בו חשובה מאוד". הקצין ממהר להבהיר: "אנחנו הדרג הצבאי, מה שהדרג המדיני יגיד - אנחנו נבצע".
אחרי נסיעה של כ-7 ק"מ, הקצין שמוביל אותנו מורה לנהגים לפנות ימינה. "אנחנו נכנסים לתוך שכונת 'תל אל סולטן', שכונה שהייתה קן טרור של חמאס, זו גם השכונה בה חוסל יחיא סינוואר".
כבר בכניסה לשכונה, קצין שפוגש אותנו מבהיר: "אל תפרסמו פרטים מלאים של לוחמים, זה עלול לסבך אותנו, מחפשים אותנו בעולם, אנחנו רוצים לטוס לחו"ל ביום שאחרי, מקווה שאתם מבינים". בהמשך, גם נציג של ביטחון מידע מצה"ל יבהיר לנו שלא לפרסם שם מלא של לוחמים שנפגוש.
דקות ארוכות של נסיעה בתוך תל אל סולטן, מימין ומשמאל ההרס נראה בכל פינה. צה"ל תקף את השכונה מהאוויר ומהיבשה. כמעט אין בית שנותר שלם. הכל נחרב. "עוד רגע מגיעים", אומר לנו אחד הלוחמים והאמרים נעצרים על יד בית עזתי.
אנחנו פורקים מהאמרים הצבאיים, מאובקים ודרוכים. "ברוכים הבאים", פונה אלינו קצין בכיר שמפקד על עשרות הלוחמים במרחב בו אנו מבקרים. הקצין מצעיד אותנו אל תוך בית מפואר. "זה הבית השני שלנו בחודשיים האחרונים", מסביר לנו קצין אחר. הבית, כאמור, נראה מפואר. "זה בית שהיה של פעיל חמאס בכיר, השתלטנו עליו ועכשיו אנחנו שולטים דרכו על המרחב".
אחרי בוקר שלם של תדרוכים ונסיעה ארוכה בתוך עזה, אנחנו שואלים את המארחים איפה השירותים והם מגיבים בחיוכים מובכים. "כנס שם מאחורי הסדין", עונה אחד מהם. מאחורי הסדין שהשאירו תושבי הבית שנמלטו והפך לדלת הכניסה לשירותים אנחנו מגלים דלי עם חור וצינור שמוביל לדלי מלא בחול. "כך זה נראה בשטח, ומבקשים לשמור על הניקיון", אומר בחיוך אחד הלוחמים.
הלוחמים מקבלים את פנינו בסבר פנים, קפה שחור כפי שנהוג בשטח ואנחנו מתיישבים לשיחה. וכמו בכל בית עזתי, גם בבית אליו נכנסנו מוצבת ספה דומה לספה עליה ישב יחיא סינוואר ברגעיו האחרונים. הלוחמים אומרים לנו שאפשר להוריד את הקסדות. "תעשו תמונה, אולי מוחמד סינוואר יישב על הספה הזו רגע לפני שיחוסל", אומר לנו בחיוך לוחם מיחידה מובחרת שפגשנו בבית.
"אחת המשימות המרכזיות שלנו", פותח אחד הקצינים, "זה למנוע את חזרת התושבים, הם בוחנים אותנו. אבל החשש האמיתי הוא מפני מחבלי חמאס, הם לא על מדים צבאיים, הם על 'אזרחי', הם מנסים לפגוע בלוחמים, אנחנו דרוכים בכל רגע".
קצין אחר מסביר עד כמה השקט שמלווה את הביקור שלנו מטעה: "חצי שעה לפני שהגעתם היתה לנו תקרית במרחב, 24/7 אנחנו דרוכים לרגע שחוליית מחבלים תנסה להפתיע אותנו".
לצד הדריכות המבצעית וההוראה לחסל כל מחבל שהכוחות מזהים, יש גם את החשש שחטוף יצליח לברוח משבי חמאס ויבקש לחבור לכוחות צה"ל: "אנחנו ערוכים גם לאפשרות הזאת, זה קרה בעבר והסתיים לא טוב לצערנו, המפקד בשטח הוא זה שבסוף צריך להחליט, אנחנו מכוסים מבחינה מודיעינית גם למקרה כזה".
כשאנחנו עולים לגג המבנה, זה נראה שאנחנו במדבר, אין עוד מקום עם שקט כזה. שקט מוחלט. מלבד נביחות הכלבים המשוטטים בכל פינה ברצועה. "זה מה שמסוכן", מסביר הלוחם הממוקם על גג המבנה ומתצפת על המרחב, "ההרס גדול, אי אפשר להתבלבל, אתה מרגיש בכל רגע שאתה נמצא בשטח מלחמה, אבל השקט הזה מסוכן יותר מכל, אנחנו דרוכים לעבור למצב לחימה בתוך שניות, אלו חיי הלוחמים ברצועה".
לוחם אחר מבקש להוסיף: "המצב הזה מסוכן לא פחות מזירות עם לחימה פעילה, זה טבעי שלוחם דרוך פחות ומרגיש יותר משוחרר, וזו בדיוק הסכנה, המחבלים מנסים להפתיע אותנו".
אחרי כשעה אנחנו יורדים מבית המפקד וקצין אחר מבקש מאיתנו להתלוות לבית נוסף עליו השתלטו לוחמי צה"ל והפך גם הוא לחמ"ל בשדה הקרב.
בכניסה מעיר לנו אחד הלוחמים שהיה בתורנות שמירה: "כשאתם נכנסים למבנה של לוחמים תצעקו 'חבירה', שלא יזהו אתכם בטעות כמחבלים". אנחנו עולים לקומה השניה ופוגשים קצינים ולוחמים מיחידה מובחרת שבדיוק החלו בארוחת הצהריים שלהם. בכל בית כזה יש מטבח, יש תורנות מי מבשל ומה. וכמובן ארגזים רבים של מאכלים שונים עם מכתבים מרגשים שנשלחו מאזרחים טובים.
השיחה עם הלוחמים - שגם היא נפתחה בנושאים הביטחוניים - עוברת מהר מאוד גם לסוגיית חוק הגיוס והסדרת מעמד תלמידי הישיבות. שיחה ארוכה שנמשכה למעלה משעתיים. היה ניכר שעשרות הקצינים והלוחמים חיכו לפגוש חרדים כדי לנהל את הדיון הטעון הזה. על השיחות בנושא הגיוס, מפורסם במגזין סוף השבוע כתבה מיוחדת של חיים אילוז וחנני ברייטקופף שהתלוו לכל הביקור ברצועה.
הלוחמים, ברובם אנשי מילואים מיחידות מובחרות, לא מצליחים להסתיר את העייפות בשדה הקרב: "היינו בצוות הקרב הראשון שנכנס לתמרן בעזה בתחילת המלחמה, בהמשך יצאנו למשימות הגנה בצפון, אחרי חופשה קצרה בבית הוקפצנו שוב לעזה", מספר לוחם מילואים, "החיים שלנו נעצרו במלחמה הזו".
"באו לקחת אתכם", קורא לנו הקצין שנכנס לדירת הלוחמים, אבל אחד הקצינים שנמצא בשנת אבל על אביו מבקש שנשלים לו מניין לתפילת מנחה. נכנסו לחדר הפיקוד, נעמדנו מול מסכים ששידרו את תמונות הרחפנים, תפילת מנחה קצרה במניין משותף של לוחמים דתיים, לוחמים שרחוקים מהדת וחרדים בוגרי ישיבות. רגע מרגש שמזכיר שוב, אחים אנחנו.
בסיום התפילה הלוחם שבא להוציא אותנו מבקש שנזדרז, אנחנו מתמגנים ויוצאים לעבר האמרים שהמתינו לנו ברחבת הכניסה. הדרך חזור צפויה לקחת כחצי שעה, אבל הקצין המוביל מכניס אותנו לתוך סמטאות רפיח, לקסבה של דרום הרצועה. כבר ראינו את ההרס, אבל כשיורדים מהאמרים וצועדים בין הבניינים ההרוסים, נראה שלא הבנו את גודל ההרס.
הלוחמים מלווים אותנו בשקט המתוח והמטעה, אין נפש חיה סביבנו. מידי פעם אנחנו שומעים קולות ירי, תזכורת לשטח האש בו אנו צועדים. "רוב הבתים האלו היו של חמאס", אומר לנו אחד הלוחמים. אנחנו ממשיכים לצעוד ועוברים לרחוב אחר, ומתוך אחד הבניינים ההרוסים אנחנו מזהים צעיף של חמאס לצד מדים של צה"ל. "אתה מבין", פונה הלוחם, "זה הסיפור של רפיח".
כאמור, אין נפש חיה ברפיח, מלבד לוחמי צה"ל. האזרחים פונו לשטח ההומניטרי במחנה אל-מוואסי. את מי שכן פוגשים בכל פינה ברצועה אלו הכלבים המשוטטים בסמוך לריכוזי הלוחמים, מחפשים שאיריות של אוכל בתוך שדה הקרב.
רגע לפני שאנחנו מסיימים את הביקור, אחד מהקצינים ניגש ומספר שבדיוק היום הוא יום השנה לנפילתו של חברו הקרוב סא"ל רועי יוחאי יוסף מרדכי הי"ד, מפקד מגמה בבא״ח נח״ל, חטיבת הנח״ל, שנפל בקרב מול מחבלי חמאס בצפון רצועת עזה, בן 31 בנופלו.
בנסיעה חזור לכרם שלום, אני שואל את אחד הקצינים כמה זמן ייקח לשקם את הרצועה. "למעלה מעשור במקרה הטוב, ההרס כאן לא נתפס", הוא עונה ומוסיף, "אבל זה לא לשם נקמה, זה נעשה כדי להרוס את תשתיות הטרור".
ביציאה מתל אל סולטן פגשנו לוחם שהכרתי בשבוע שאחרי מתקפת הפתע. פגשתי אותו אז בקיבוץ בארי. "ישי, זו סגירת מעגל שלנו", הוא אומר, "זו הדרך שהמחבלים עשו כדי להיכנס ולטבוח בנו, עכשיו אנחנו עושים את הדרך לצד ההפוך, החורבן נמצא בעזה, ראית את זה עכשיו ברפיח, כל העולם רואה את זה. זה מחיר הטרור".
>> למגזין המלא - לחצו כאן
בדרך חזרה לירושלים, שחזרתי את השיחות הרבות עם הלוחמים, לצד למידת שדה הקרב לקחתי איתי את התחושות של הלוחמים, הדתיים ושאינם, שנלחמים למעלה משנה בדרום ובצפון, כמה הם נפגעים מכל התבטאות בנושא חוק הגיוס ובני הציבור הדתי הנלחם, אמירות המגיעות בעיקר מחברי כנסת. התווכחנו הרבה, דיברנו בעיקר, אבל ברור שיש דרך, ונראה שגם במחנה שלנו יש מי שאיבדו את הדרך. כאמור, על השיחות בנושא חוק הגיוס ותלמידי הישיבות - בכתבה של חיים אילוז וחנני ברייטקופף.