בפרשת ויקהל, העשירית בספר שמות, מסופר כיצד בני ישראל, גברים ונשים כאחד, נרתמו בהתלהבות רבה לבניית המשכן. כל אחד הביא את תרומתו האישית, בין אם מחומרי רכושו ובין אם מכישרונו האישי, מתוך תחושת שליחות ורצון להשתתף במלאכת הקודש.
בפרשה מודגש במיוחד תפקידם הייחודי של הנשים. הן הפגינו מיומנות יוצאת דופן באריגת כיסוי גג המשכן מצמר עיזים. אך לא רק האיכות הגבוהה של הצמר הייתה יוצאת דופן – אלא גם הדרך שבה הן עיבדו אותו. הנשים טוו וארגו את היריעות בעוד הצמר עודנו על גוף העיזים, כשהוא רך ולח, כדי להבטיח איכות מעולה של היריעות.
יכולת זו מעידה על מומחיות מיוחדת, מסירות ודאגה למצוינות. מעבר למעשה עצמו, מסר עמוק טמון בהתנדבות זו: לכל אדם יש כישרונות מיוחדים, ואסור לו להחמיץ את ההזדמנות להשתמש בהם למען הכלל. האדם נדרש לאתר את יכולותיו הייחודיות ולרתום אותן לעשייה חיובית ותורמת.
תורת החסידות מלמדת כי מי שיש לו כישרון גדול ואינו מנצל אותו כראוי – מבזבז את הפוטנציאל שניתן לו. משל לאדם היכול לעסוק בליטוש יהלומים אך בוחר במלאכה פשוטה יותר – בכך הוא מבזבז את מתנתו הייחודית.
כך גם אנו, מחויבים לגלות את כישרונותינו ולממשם בצורה הגבוהה ביותר, לטובת החברה והעולם. פרשת ויקהל מלמדת אותנו שעלינו לא רק להכיר בכישרונותינו, אלא גם להשתמש בהם לתרומה, ליצירה ולעשיית טוב.