"הנותן בעין יפה" | כיצד וותרנות מביאה כבוד לאדם?

בעל ה"אור החיים" הקדוש מקשה: לכאורה, הפסוק סותר את עצמו – אם "דים", כיצד "הותר"? ואם "הותר", כיצד "דים"?

הגאון רבי חיים מטשארנאוויץ זצ"ל, בעל "הבאר מים חיים", מיישב זאת על־פי דברי חז"ל (בבא בתרא טו, ב): "איוב, ותרן בממונו היה. מנהגו של עולם נותן חצי פרוטה לחנווני, איוב ויתרה משלו".

ויש להבין: האם ניתן למדוד את מידת ותרנותו של איוב בכך שוויתר על חצי פרוטה? הרי היה עשיר מופלג!

אלא שיש לומר, שבמקום שבו דרך בני אדם לוותר, כגון בנתינת צדקה או הכנסת אורחים – גם איוב ויתר בקלות. אך חידושה של הגמרא הוא בכך שאיוב נהג בוותרנות אף במקומות שבהם אין דרכם של בני אדם לוותר, כגון בלקיחת סחורה מחנווני. החנווני עצמו אינו מצפה או רוצה בוויתורו של הקונה, שכן יש לו די והותר. אעפ"כ איוב, מתוך גדולתו וכבודו, לא מצא לנכון לדקדק ולהתחשב על חצי פרוטה, כדרך הקמצנים – ובזה ניכרה מידת ותרנותו.

וותרנות - בימים ההם בזמן הזה

בהמשך דבריו כותב ה"באר מים חיים":

"וכן אפילו בזמננו אנו רואים בהשרים הגדולים, כשנותנים לאומן לתפור להם בגדים וכדומה, שאין הם מקפידים לחסוך ולמדוד כל פרט ופרט עד תום. הבזויים שבהם יעשו כן, אך החשובים באמת נותנים בשפע ואינם מקפידים על מעט אשר ייוותר מהמלאכה – מהנחתך והנאבד בתהליך העבודה".

וכך היה גם בנדבת בני ישראל למשכן: כאשר ציווה הקב"ה להביא נדבה למשכן וכליו, מכבוד המצווה וכבוד ישראל היה שלא להביא בצמצום אך ורק את הנצרך, אלא לתת בעין יפה ובהרחבה. בכך הראו ישראל כי אינם רואים בכך עול המוטל עליהם, אלא זכות גדולה, ולכן הוסיפו על הציווי ונתנו מתוך חשק ואהבה.

על כך אומרת התורה: "והמלאכה היתה דים לכל המלאכה לעשות אותה והותר" – כלומר, היה די לכל צורכי המלאכה, אך גם נשאר מעבר לכך, כמנהג הנותנים בעין יפה.

ומסיים "הבאר מים חיים":

"נתפשט, בעוונותינו הרבים, ההיתר בין בעלי המלאכה לגנוב מבעל הבית בטענה שזה 'ייתור'. והם סבורים כי פירוש 'ייתור' הוא מה שהם מיותרים בגניבתם. אך באמת, וייתור אמיתי הוא מה שנותן בעל הבית בעצמו, כשהוא עשיר וותרן, מתוך רצון טוב, כדי שיהיה מקום להותיר מעט שיישאר כהפקר, מבלי לדקדק על כך. וזהו משמעות 'והותר' הנאמר כאן – שכבודו של אדם חשוב הוא שלא יעמוד על חצי פרוטה, אף במקום שאין חובה ליתן ואין החשבון מדוקדק עד תומו".